השואה

התנגדות ולחימה

מרד גטו ורשה

ורשה, פולין, 1943 - לכידתם של אנשים שהיו בבונקר ורשה, פולין, 1943 - לכידתם של אנשים שהיו בבונקר
גלריית תמונות

ב-22 ביולי 1942, ערב תשעה באב, החלו הגרמנים בגירוש הגדול מגטו ורשה. ראשונים גורשו הפליטים, החולים וחסרי הבית ואחריהם גורשו מחוסרי עבודה. הגירוש נמשך עד ה-21 בספטמבר ובמהלכו שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה כ-260,000 איש ונרצחו שם.

הגירושים התנהלו מן האומשלגפלאץ – תחנת רכבת וכיכר צמודה לה שהיו בגבולות הגטו, שהפכו לנקודת האיסוף. המגורשים נדחסו לקרונות משא אטומים, הדלתות ננעלו מאחוריהם והם החלו את מסעם אל המוות.

הגרמנים הפעילו שיטות רמייה והסוואה. עם תחילת הגירושים הבטיחו הנאצים שכל מי שיתייצב מרצונו ל"העברה" יקבל שלושה קילוגרמים לחם וקילוגרם ריבה. ההבטחה הזאת הביאה אנשים מזי רעב להתייצב באומשלגפלאץ. לאחר כמה ימים חדל זרם המתנדבים. בו בזמן ערכו הגרמנים מצוד אחר יושבי הגטו. רחובות נחסמו והמשטרה היהודית הוציאה דיירים מבתיהם. בעת שהגרמנים ערכו את הסלקציה סרקו שוטרים פולנים או אוקראינים  את הדירות הנטושות וחיפשו מסתתרים. הנתפסים נלקחו לאומשלגפלאץ ונשלחו לגירוש. מי שניסו להימלט בעת הסלקציה נרצחו במקום. בתום הגירושים לטרבלינקה נותרו בגטו, 60,000-55,000  יהודים והם רוכזו במספר גושי בניינים. שטח הגטו הצטמצם מאוד.

הנותרים, רובם אנשים צעירים, שאיבדו כבר את משפחותיהם, חשו יתמות גדולה והתפכחות מרה. רבים האשימו את עצמם על שלא הקדימו והתנגדו ובכך אִפשרו את גירוש משפחותיהם. הם ידעו שגורלם יהיה דומה. עתה התמסרו להקמת מחתרת שבה פעלו למעשה רוב המפלגות ותנועות הנוער. עוד לפני הגירושים היו ניסיונות ראשונים להקים בגטו ורשה ארגון להתנגדות מזוינת. במרס ואפריל 1942, לאחר שהידברות ראשונה בין הגורמים בגטו לא עלתה יפה, הוקם "הגוש האנטי-פשיסטי", ביזמת הקומוניסטים היהודים, אולם במאי חשף הגסטפו את מנהיגו, אנדז'י שמידט (שמו הבדוי של פנחס קרטין), שנאסר ונרצח.

עם תחילת הגירושים התחדשו הניסיונות להקים ארגון מחתרת לוחם ביזמת נציגיהן של שלוש תנועות הנוער הציוניות (השומר הצעיר, דרור ועקיבא). באוקטובר הצטרפה מפלגת פועלי ציון, וקם "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל, ŻOB). בתוך זמן קצר הצטרפו אליו תנועות נוער נוספות ומפלגות לא-ציוניות – הבונד והקומוניסטים. מרדכי אנילביץ', בן 23, חבר השומר הצעיר, מונה למפקד האי"ל. תנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית''ר הקימה גוף לוחם משלה, "האיגוד הצבאי היהודי" (אצ"י, ŻZW).

ב-18 בינואר 1943 פתחו הגרמנים באקציה נוספת. הנהגת המחתרת היהודית העריכה שמדובר בגירוש הסופי מן הגטו והגיבה בכוח במה שמכונה בשם "המרד הקטן". לאחר גילוי ההתנגדות הופסקה האקציה ביוזמת הגרמנים, ובקרב יהודי הגטו התחולל מפנה. הם האמינו שהפסקת האקציה באה בעקבות ההתנגדות, ורבים אימצו אפוא את דרכה של המחתרת והחלו בהיערכות להסתתרות  בבונקרים שנבנו במרתפי בתים ולהתנגדות המונית.

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, החלה אקציית החיסול, והארגונים המחתרתיים פתחו בהתנגדות. במרד השתתפו ולחמו יחדיו חברי אי"ל בפיקודו של מרדכי אנילביץ' ואצ"י בפיקודו של פאוול פרנקל. הגרמנים הופתעו מגילויי ההתנגדות של הלוחמים ושל תושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא. עמדות הארגון היהודי הלוחם היו פרושות בכל שטח הגטו, ואילו אנשי האיגוד הצבאי היהודי ריכזו את לחימתם בכיכר מורנובסקה ובלמו את ניסיונותיהם של הגרמנים לפרוץ פנימה. לאחר חמישה ימי לחימה החלו הגרמנים בהצתה שיטתית של בתי הגטו והוא הפך למלכודת אש ליושביו. כחודש ימים ויותר נאבקו יהודי הגטו בגבורה. זה היה המרד העממי הראשון בשטח עירוני באירופה הכבושה בידי הנאצים.

מרד גטו ורשה שימש מופת לריכוזים יהודיים אחרים בגטאות ובמחנות. המרידות שפרצו מאוחר יותר היו מצומצמות בהיקפן עקב הנסיבות האובייקטיביות של בידוד, מחסור באמצעי לחימה ועוינות הסביבה.