"ראינו כל יום אותו הדבר; מתים, הורגים ומרביצים".
תמה וינשטוק

מבוא

ב-20 בינואר 1945 פונו כאלף אסירות יהודיות ממחנה שלזירזה (Schlesiersee, כיום Sława), בשלזיה העילית שבמערב פולין, אזור שסופח לגרמניה, והובלו בצעדת מוות בכיוון דרום מערב. בדרך עברה הצעדה במחנות אחרים ונשים נוספות צורפו לצעדה.

ב-5 במאי 1945, לאחר יותר מ-800 ק"מ, הסתיים המסע בעיירה וולרי (Volary, בגרמנית Wallern) שבצ'כיה, לא רחוק ממפגש הגבולות עם גרמניה ואוסטריה.

היו אלה 106 ימים של הליכה מפרכת בשלג; 106 ימים של רעב וחולי, השפלה ורצח.

מתוך כ-1,300 הנשים שצעדו בין שלזירזה לוולרי שרדו כ-350.

התערוכה מבוססת על המחקר העדכני הקיים בנושא צעדות המוות, עדויות הניצולות והמשחררים האמריקאים ותיעוד ממשפטו של מפקד הצעדה אלואיס דֶר.

 

לפני הצעדה

עבודת כפיה של נשים יהודיות בשלזירזה : חפירת תעלות נגד טנקים

באוקטובר 1944 שולחו ברכבת מאושוויץ-בירקנאו כ-1,000 אסירות יהודיות - נשים צעירות שהגיעו בעיקר מהונגריה ומגטו לודז' - אל מחנה שלזירזה (Schlesiersee), מחנה משנה של גרוס רוזן בשלזיה העילית שבמערב פולין, אזור שסופח לגרמניה. הן שוכנו בשתי חוות חקלאיות סמוכות, בתנאי היגיינה ירודים וישנו על קש שהונח על הרצפה. מפקד המחנה היה קארל הרמן ישקה (Jäschke) ממשטרת המגן הגרמנית, השופ"ו (Schutzpolizei), שוטר לשעבר בבית הסוהר בברסלאו.

מדי יום צעדו הנשים כשלושה ק"מ מן החוות לאתר עבודת הכפיה ובחזרה. הן הוכרחו לעבוד בכריית תעלות נגד טנקים באדמה מכוסת שלג. לרשותן היו אתי חפירה וכלי עבודה ידניים אחרים בלבד. הקור היה מקפיא, הבגדים דקים והמזון דל. הכינים פשטו ביניהן ורבות מהנשים חלו. נראה כי עשרות מהן מתו במשך שלושת החודשים בהם הועסקו בעבודת הכפיה בחפירות. הנספות נקברו ליד גדר אתר המגורים.

הבגדים הדלים שעטינו על גופינו לא הגנו עלינו מפני הקור העז ששרר בשלזירזה. כמה מהנשים עטפו את עצמן בשמיכה היחידה שקיבלנו בזמן העבודה. כשחזרנו מהעבודה נערכו בדיקות, ואלו שנמצאו עטופות בשמיכה נענשו ב-25 מלקות שוט... הן הוכו עד זוב דם. שלושים נשים מכ-100 נשים אתן עבדתי ספגו את העונש הזה. הכו אותנו גם בתור עונש על כך שהבגדים שלנו היו מעט מלוכלכים או רטובים. למעשה אי אפשר היה להימנע מלכלוך או רטיבות, כיוון שעבדנו בשלג בכריית תעלות נגד טנקים. עדותה של זיסלה הייט בפני קצין מודיעין אמריקאי, 16 במאי 1945, וולרי

עם התקרבות הצבא האדום פינו הגרמנים את הנשים משלזירזה. פינוי הנשים הפך לצעדת מוות.

ניצולת השואה, ולריה יוהס, מספרת על עבודת הכפייה במחנה שלזירזה
שני מכושים ששימשו את עובדות הכפייה שחפרו תעלות נגד טנקים באזור שלזירזה
שני מכושים ששימשו את עובדות הכפייה שחפרו תעלות נגד טנקים באזור שלזירזה

היום ה-6 לצעדת המוות, 40 ק"מ מתחילת הצעדה

יום חמישי, 25 בינואר 1945
היום השישי לצעדה : רצח המוני באלט-האולנד

ב-20 בינואר 1945 החלה צעדת המוות של אסירות מחנה שלזירזה תחת פיקודו של מפקד המחנה ישקה. ישקה קיבל הוראה לא להשאיר אף אחת מאחור. ביציאה משלזירזה קיבלה כל אישה כיכר לחם. הן לא ידעו מתי הן יקבלו מזון נוסף, אם בכלל. הנשים הובלו ברגל כשמונה ימים, כ-95 ק"מ בכיוון צפון מערב עד מחנה גרינברג (Grünberg). הן צעדו בקור מקפיא כשלעורן לבוש דק ולרגליהן קבקבי עץ מגושמים. החלשות נישאו על גבי מריצות בידי חברותיהן. השומרים האיצו בהן שלא לפגר. כל מי שכשלה – נורתה. לפחות 150 נשים נורו או מתו ברעב ומאפיסת כוחות בדרך. לא ברור כמה נשים שרדו את המסע והגיעו למחנה גרינברג.

ב-25 בינואר, לאחר שצעדו יותר מ-40 ק"מ, נרצחו כ-40 נשים - האסירות החלשות ביותר - באזור הכפר אלט-האולנד (Alt-Hauland, כיום סטארי-ירומייז', Stary Jaromierz). מאוחר יותר הועברו גופותיהן לקבר אחים בבית הקברות בקארגובה (Kargowa) הסמוכה.

ועדה לחקר פשעים נגד העם הפולני בז'ילונה גורה (Zielona Góra, לשעבר גרינברג) בדקה את טבח הנשים ביער, גבתה עדות מהמקומיים וסיכמה בדו"ח מ-1967:

השומרים הגרמנים הפרידו 38 נשים תשושות שלא יכלו להמשיך לצעוד והן לא קיבלו עוד דבר לאכול. לאחר מכן, בסביבות השעה 15:00, הן הועלו על שלוש עגלות... והועברו יחד עם שבעה שומרים שליוו את הטרנספורט ליער. כאשר הגיעו ליער, אמרו השומרים לנהגי העגלות... לעצור. לאחר מכן הם החלו לרצוח את הנשים חסרות המגן האלה. הן נרצחו בדם קר באופן הלא-אנושי ביותר.

אחד העגלונים מסר בעדותו:

הנשים... נראו אומללות ומותשות... מנהל הכפר אמר שהן מועברות לבית החולים... כשהגענו ליער הם [השומרים הגרמנים] ציוו עלינו לעצור והתחילו לירות בנשים. הם משכו אותן בשיער וירו בהן... לאחר שנקברו הנשים... השומרים האלה היו שתויים והמשיכו לשתות. הם הציעו גם לי אלכוהול.

ניצולות השואה, לאה הוליץ וולריה יוהס, מספרות על רצח המוני באלט האולנד במהלך צעדת המוות

היום ה-9 לצעדת המוות, 95 ק"מ מתחילת הצעדה

מחנה גרינברג

ב-28 בינואר 1945 הגיעו לגרינברג הנשים משלזירזה. על הגעתן מספרת חנה קוטליצקי (אנני קלר) שהיתה אסירה בגרינברג:

יומיים לפני שעזבנו את גרינברג, הגיעה למחנה שלנו קבוצה של כאלף נשים... הרוב מהונגריה ונשים מלודז'... לא ידענו שיש דבר כזה. בנות... בלי שער, עם נעלי עץ ללא גרביים, עטופות בסמרטוטים. כל אחת עם השמיכה שלה... האפורה. הן הגיעו לאחר צעדה קשה. זה היה חורף והן ישנו תחת כיפת השמים... דבר ראשון שהן עשו כשהן הגיעו אלינו - פרצו את הארונות שלנו וגנבו לנו הכל... הן היו מאוד רעבות. הן לא קיבלו כמה ימים אוכל או שתייה. הבטנו בהן ולא האמנו שבני אדם יכולים להראות כך... לא ידענו שזה יקרה גם לנו.

בגרינברג שמצפון מערב לברסלאו הוקם בפברואר 1942 מחנה לעובדות כפייה יהודיות שהועסקו במפעל הטקסטיל במקום – DWM
(Deutche Wollwaren Manufaktur)
. רוב הנשים היו צעירות בגיל 15 עד 30, שהגיעו למחנה משלזיה העילית מזרחית שבפולין. הן עבדו במפעל במשמרות בנות 12 עד 14 שעות. ב-1 ביולי 1944 הפך המחנה ממחנה לעבודת כפייה של ארגון שמלט (מסגרת כלכלית שניהלה רשת של "שופים" ומחנות אשר ניצלו את כוח העבודה היהודי - בשלזיה העילית מזרחית, בשלזיה התחתית ובחבל הסודטים) למחנה משנה של גרוס-רוזן והתנאים במקום הורעו. בסוף נובמבר 1944 שהו בגרינברג 971 אסירות יהודיות. יום או יומיים לאחר שהגיעו הנשים משלזירזה החל פינוי מחנה גרינברג. אסירות גרינברג ושלזירזה חולקו לשתי קבוצות.

האחת, בת כ-700 נשים, הוצעדה ברגל בכיוון צפון-מערב, עד יוטבורג (Jüterbog) ושם הועלתה על רכבת. במשך חודש עברו נשים אלה יותר מ-400 ק"מ. לאורך הדרך נספו ונרצחו נשים רבות. מספרן הכולל אינו ידוע. השורדות במסע הגיעו לברגן-בלזן.

השנייה, בת כ-1,100 נשים, הוצעדה כ-480 ק"מ בכיוון דרום-מערב והגיעה לאחר חמישה שבועות למחנה הלמברכטס (Helmbrechts) בבווריה.

  • ניצולת השואה, לילי זילביגר, מספרת על היחס לאסירות במחנה גרינברג
  • ניצולת השואה, גרדה קליין, מספרת על העבודה ליד מכונת האריגה במחנה גרינברג
  • ניצולת השואה, פאולין קליינברג, מספרת על הסלקציה המשפילה במחנה גרינברג
  • ניצולת השואה, שרה לברון, מספרת על חברות ותמיכה במחנה גרינברג
מבנה מפעל הטקסטיל בז'ילונה גורה (לשעבר גרינברג ), 1995
מבנה מפעל הטקסטיל בז'ילונה גורה (לשעבר גרינברג ), 1995
כפפה אותה סרגה קלה לונדנר, ילידת דומברובה גורניצ'ה שבפולין
כפפה אותה סרגה קלה לונדנר, ילידת דומברובה גורניצ'ה שבפולין
פלה שפס ילידת דומברובה גורניצ'ה שבפולין בתצלום משנות ה-30 בחופשת קיץ בעיירה סלבקוב
פלה שפס ילידת דומברובה גורניצ'ה שבפולין בתצלום משנות ה-30 בחופשת קיץ בעיירה סלבקוב

היום ה-10 לצעדת המוות, 120 ק"מ מתחילת הצעדה

יום שני, 29 בינואר 1945
היום העשירי לצעדה: תחילת המסע להלמברכטס – עצירה במחנה כריסטיאנשטט

ב-29 בינואר 1945 יצאו האסירות מגרינברג, חלקן ללא נעליים ורגליהן עטופות בסמרטוטים, רכושן - שמיכה דקה, קערת פח וכף אוכל. כל אחת מהן קיבלה חתיכת לחם. מפקד הצעדה היה מי שהביא את האסירות משלזירזה – קרל הרמן ישקה.

קשה ביותר היה מצבן של הנשים שהגיעו משלזירזה, שהו בגרינברג יום או יומיים וטרם הספיקו להתאושש מהצעדה הקודמת. לאחר צעדה של כשישה ק"מ התמוטטה אחת הנשים, עמליה קלגסבלד. חברותיה ניסו לעזור לה, אבל אחד השומרים ירה בראשה. גופתה הושארה במקום.

ב-31 בינואר הגיעו הצועדות לכריסטיאנשטט (Christianstadt), מחנה עבודה לנשים, כ-40 ק"מ דרומית מערבית לגרינברג. במקום היה מפעל נשק. מכריסטיאנשטט ברחו כמה עשרות נשים מקרב הצועדות. חלקן חזרו לגרינברג ואילו חלקן נתפסו והוחזרו לכריסטיאנשטט. צילה פדרמן (מגרקביץ) סיפרה בעדותה:

הגענו לכריסטיאנשטט... ושם כל הרחובות היו מלאים באנשים שברחו מהרוסים. התחלתי ללכת עם כל הגרמנים... פתאום פגשתי את החברה שלי מניה... גם היא ברחה... ועם מניה היתה בחורה מלייפציג, הנקה [אנני קלר] קראו לה, שידעה גרמנית. הנקה אמרה שנגיד שאנחנו פליטות שצריכות מקום לישון ללילה... נכנסנו לאיזה בית ונתנו לנו מיטה... נרדמנו... באמצע הלילה שמענו דפיקות בדלת... משטרה! ... לקחו אותנו לתחנת המשטרה, ושם כבר היו כמה חולות ששמו אותן על מזחלת.... היינו צריכות לגרור אותן כמה קילומטר עד שהגענו למחנה שם היו הבנות... קיבלנו מכות רצח... האיש שהביא אותנו אמר לשומרת במחנה להשגיח עלינו עד הבוקר... הוא במו ידיו יבוא לתלות אותנו, אמר... החברה שלנו, הנקה, דיברה עם הגרמנייה ושכנעה אותה להוציא אותנו מהמרתף בו היינו כלואות.

ניצולות השואה, הרטה גולדמן וברוניה לנדאו מספרות על רצח הכושלות בצעדת המוות

היום ה-16 לצעדת המוות, 185 ק"מ מתחילת הצעדה

יום ראשון, 4 בפברואר 1945
היום השישה עשר לצעדה : רצח הבורחות ליד וייסווסר

ב-2 בפברואר 1945, לאחר שהייה של כיומיים במחנה כריסטיאנשטט, חודשה צעדת האסירות. אל הנשים שהגיעו מגרינברג צורפו ככל הנראה כמה אסירות מכריסטיאנשטט. הן המשיכו בכיוון דרום-מערב. כמה נשים שהגיעו ממחנה גרינברג ניצלו את אי הסדר ששרר בעת פינוי המחנה ונמלטו במהלך הפינוי.

כל ניסיון בריחה שסיכלו מלווי הצעדה הביא להכאה פראית של הבורחות ולרציחתן במכות אלה או בירי. לאורך הדרך בין כריסטיאנשטט לוייסווסר לשם הגיעו האסירות בסביבות ה-7 בפברואר, היו מספר ניסיונות בריחה. חלק מהבורחות נלכדו. כמה מהנתפסות הוכו ונורו. זו היתה הפעם הראשונה בה היו האסירות ממחנה גרינברג עדות להוצאה פומבית להורג. הדבר עשה עליהן רושם קשה ביותר.

ניצולת הצעדה, גרדה וייסמן קליין מתארת בספרה All But My Life את הרצון לברוח:

השתעשענו ברעיון של בריחה... היו כבר כמה בנות שברחו תחת חסות החשכה... "אנחנו חייבות ללכת", רציתי ללחוש. במקום זאת שמעתי את עצמי אומרת, "אולי הלילה."

כולם להתייצב! נשמע קולו של איש האס-אס. עמדנו דרוכות כמה דקות. ואז שמענו מתוך היער קולות מבוהלים ומתחננים של בנות. אנשי האס-אס תפסו ארבע-עשרה בנות ביער ועתה העמידו אותן בשורה מולנו. המפקד שלף את אקדחו. הבנות צרחו. המפקד ירה שוב ושוב. הבנות נפלו זו על זו.

עצמתי את עיני ואחזתי בידה של אילזה. המשכנו לצעוד. באותו הרגע נשבעתי שלא אנסה להימלט, לעולם. לא אטול את חיינו במו ידי, לא אצא מהדרך המובילה אותנו אל המוות.

  • ניצולת השואה, לילי זילביגר, מספרת על רצח הבורחות בצעדת המוות
  • ניצולת השואה, הרטה גולדמן, מספרת על הבריחה מצעדת המוות

היום ה-23 לצעדת המוות, 240 ק"מ מתחילת הצעדה

יום ראשון, 11 בפברואר 1945
היום העשרים ושלושה לצעדה - רצח המוני בבאוטצן

בסביבות 10 בפברואר, כשבוע לאחר ההוצאה הפומבית להורג של הבורחות בוייסווסר, הגיעו הנשים לחניית לילה ליד באוטצן (Bautzen). בבוקר קיבלה כל אישה כיכר לחם. במהלך החלוקה התברר לשומרים מלווי הצעדה כי חסרות כמה כיכרות לחם. אף אישה לא הודתה בגניבת הלחם והכיכרות החסרות לא הוחזרו. על כן החליט ישקה, מפקד הצעדה, לדלל את השורות. האסירות הצטוו להתפקד וכל עשירית נלקחה ליער ונורתה. באותו יום נורו חמישים עד שישים נשים. כשמונה נשים אחרות הובלו גם הן ליער והצטוו לקבור את הנרצחות.

הלינה קליינר היתה בין האסירות שנבחרו לקבור את הנרצחות. בזכות מלאכה זו הוענקה לכל אחת מהן כיכר לחם:

זה היה לחם דמים, אבל אנחנו אכלנו אותו... כבר לא היו שום תחושות או רגשות חוץ מהרעב הקשה.

ב-13 עד 15 בפברואר הגיעו האסירות לאזור העיר דרזדן שהופצצה באותם ימים על-ידי בעלות הברית. ההפצצה המסיבית נראתה לנשים כמדורה עצומה, כאילו כל העולם עולה בלהבות. מרי רובינסון-רייכמן העידה שכמה אסירות הוכרחו על ידי השומרים לשהות לילה שלם על אחד הגשרים בתקווה שהגשר יהווה מטרה להפצצות, והן ימותו. הגשר לא נפגע והן שרדו. בשבועיים הבאים המשיכו הנשים בצעדה.

ב-1 במרס 1945 הגיעו הנשים למחנה אלסניץ (Oelsnitz), שהו שם יממה וחולקו לשתי קבוצות. 179 אסירות שהוגדרו כ"בלתי כשירות להליכה" נשלחו בידי ישקה בעגלות של איכרים למחנה צוודאו (Zwodau). יתר הנשים המשיכו לצעוד.

ניצולות השואה, חנה קוטליצקי ואליזבט בראון, מספרות על רצח המוני בבאוטצן במהלך צעדת המוות

היום ה-46 לצעדת המוות, 570 ק"מ מתחילת הצעדה

מחנה הלמברכטס : חמישה שבועות של גיהינום

ב-6 במרס 1945 הגיעו 621 אסירות למחנה הלמברכטס (Helmbrechts). ישקה ופקודיו עזבו והותירו אותן לחסדי מפקד הלמברכטס איש האס-אס אלואיס דֶר (Dörr) וצוות המחנה. עם הגעתן נלקחו מהן הבגדים לחיטוי, מחשש להתפשטות מחלות. הן נאלצו לעמוד ערומות במשך שעות, עד שהושבו להן בגדיהן בעודם רטובים. מחנה הלמברכטס היה מחנה ריכוז לנשים בבווריה, כ-16 ק"מ מדרום-מערב לעיר הוף (Hof). המחנה הוקם בקיץ 1944 והיו בו כ-600 עובדות כפייה לא יהודיות, רובן סלביות (מפולין, רוסיה והארצות הבלטיות), כמה צרפתיות ו-25 אסירות גרמניות. הן עבדו במפעל לייצור תחמושת בעיירה הלמברכטס.

את השהייה במחנה מתארות הניצולות כגיהינום עלי אדמות - החלק הקשה ביותר לאורך צעדת המוות. הן שוכנו בשני צריפים חדשים, ללא חימום או תנאים סניטריים מינימאליים. צריף אחד יועד לחולות והיו בו כמה עשרות נשים ששוכנו על דרגשי עץ. בצריף השני כיסה מעט קש את הרצפה הקרה. בלילה ננעלו דלתות הצריף ואסור היה לאסירות לצאת. בצריף היו שני דליים לעשיית צרכים שלא הספיקו למאות האסירות, שרבות מהן היו חולות בדיזנטריה. בבוקר הן נענשו במלקות על כך שהצריף היה מלוכלך.

האסירות לא קיבלו בהלמברכטס טיפול רפואי כלשהו ומנות המזון שלהן היו זעומות במיוחד מכיוון שלא עבדו.

אחד העונשים שהוטלו על האסירות בהלמברכטס היה עמידה במשך שעות תחת גג הצריף כאשר טיפות מים מטפטפות באיטיות על ראשן. פרניה רייפר (פרנסס הננברג), צעירה יהודייה מואדוביץ שבפולין, נענשה כיוון שהיו ברשותה תצלומים "מוברחים" של בני משפחתה שנרצחו. היא הועמדה יחפה במשך יום שלם במזג אויר קפוא.

44 אסירות יהודיות מתו בהלמברכטס. לימים נקברו אסירות אלה בקבר אחים בבית הקברות היהודי בעיר הסמוכה הוף (Hof).

עם התקרבות החזית המערבית פונה המחנה. ב-13 באפריל בשעות אחר הצהריים עזבו את הלמברכטס 577 אסירות יהודיות וכ-590 אסירות לא יהודיות, ובכללן 25 האסירות הגרמניות. כולן צעדו יחד. לפני היציאה לדרך הורה דֶר לחלק את פרטי הלבוש העודפים שהיו במחנה, אך ורק לאסירות הלא יהודיות. את האסירות ליווה צוות המחנה שכלל 25 נשים ו-22 גברים, ובהם מפקד המחנה דֶר שפיקד על הצעדה.

הנשים הלכו בכיוון דרום-מזרח. 60 אסירות יהודיות חולות נלקחו במשאיות לשוורצנבאך (Schwarzenbach an der Saale). רבות מבין האחרות נחלשו מאוד ונתמכו בידי חברותיהן לצעדה.

  • ניצולת השואה, אוה אברמס, מספרת על השהיה בצריף החולות במחנה הלמברכטס
  • ניצולת השואה, פרנסס הננברג, מספרת על העונשים הכבדים שהוטלו על האסירות במחנה הלמברכטס
  • ניצולת השואה, רבקה דגני, מספרת על ההגעה למחנה הריכוז לנשים הלמברכטס
צריף במחנה הריכוז לנשים הלמברכטס
צריף במחנה הריכוז לנשים הלמברכטס
בית הקברות היהודי בהוף שבגרמניה (1996
בית הקברות היהודי בהוף שבגרמניה (1996)
אבן הנצחה לזכר קרבנות מחנה הריכוז לנשים הלמברכטס
אבן הנצחה לזכר קרבנות מחנה הריכוז לנשים הלמברכטס

היום ה-84 לצעדת המוות, 587 ק"מ מתחילת הצעדה

יום שישי, 13 באפריל 1945
היום ה-84 לצעדת המוות : 17 ק"מ, 16 רציחות

כל בוקר היו שלא קמו. היו מתים. בהתחלה הגרמנים הרגו הרבה. אחר כך כבר התרגלנו. ראינו כל יום אותו הדבר. מתים. הורגים ומרביצים.תמה וינשטוק (פינצ'בסקה)

ב-13 באפריל צעדו הנשים 17 ק"מ, מהלמברכטס ועד שוורצנבך. לאחר הליכה של כחמישה ק"מ ירה אחד השומרים באסירה שלא הייתה מסוגלת להמשיך לצעוד והשאיר את גופתה במקום. ב-16 באפריל מצא איכר את הגופה כשפניה מרוטשים מירי כדור. היא נקברה בבית הקברות באהורנברג (Ahornberg), יישוב אותו כבשו האמריקאים יום קודם. בעת שהצעדה עברה באהורנברג התחננו האסירות הרעבות למזון ומים אך רוב השומרים מנעו מהתושבים לסייע להן.

כשני ק"מ ממזרח לאהורנברג, קצת לפני הכפר מודליץ (Modlitz), הוביל אחד השומרים שתי נשים חלשות לתוך היער וירה בראשיהן. האמריקאים שנכנסו למודליץ ב-15 באפריל מצאו את הגופות וקברו אותן במקום הימצאן.

לאחר יציאת הצעדה ממודליץ ירה אחד השומרים בשתי נשים נוספות שלא יכלו להמשיך לצעוד. אחת הקרבנות לא מתה מייד. התושבים במקום שמעו את אנחותיה ובכייה. איש לא העז לגשת אליה והיא מתה במשך הלילה. ב-14 באפריל קברו אותן תושבי מודליץ במקום בו נמצאו.

בדרך בין מודליץ לבין וולברסבך (Wölbersbach) ירה אחד השומרים באסירה בת 20 באקדח בראשה כיוון שהייתה חלשה מדי ופיגרה אחר טור הצועדות. ב-14 באפריל מצאו תושבי וולברסבך את גופתה וקברו אותה במקום. לאחר שהצעדה עברה את סוילביץ (Seulbitz) והגיעה לגיא צר ירו שומרים בראשיהן של ארבע נשים שהיו חלשות מכדי להמשיך לצעוד.

גופותיהן נמצאו למחרת בידי תושבי סוילביץ ונקברו במקום.

בשעות הערב הגיעה הצעדה לשוורצנבך (Schwarzenbach an der Saale). האסירות שהגיעו ברגל שהו בלילה במגרש מגודר בפאתי העיר, תחת כיפת השמים. הן לא קיבלו מזון או משקה חם, לא בערב ולא למחרת. האסירות החולות שהגיעו ברכב הובלו למבנה בהתערבות ממלא מקום ראש העיר שוורצנבך. אחת השומרות מהרכב דחפה וגררה אותן, חלקן זחלו מרוב חולשה. גם החולות לא קיבלו אוכל.

במהלך הלילה מתו חמש נשים מבין החולות האנושות במבנה. אסירה נוספת שגססה נלקחה עם חמש המתות לבית הקברות בשוורצנבך ומתה בדרך לשם. שש הנשים נקברו במקום.

ניצולת השואה, הרטה זאוברמן, מספרת על הרעב בצעדת המוות
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה
שוורצנבך, גרמניה. צולם אחרי המלחמה

היום ה-85 לצעדת המוות, 604 ק"מ מתחילת הצעדה

יום שבת, 14 באפריל 1945
היום ה-85 לצעדת המוות: הכוחות האמריקאים קרבים

בבוקר 14 באפריל נדרשו הנשים החולות לעלות על עגלה שחוברה לטרקטור. הן היו במצב קשה ביותר ואחת השומרות הכתה אותן באָלָה כיוון שלא עלו מספיק מהר. חלקן זחלו על ארבע. לאחר שהיו על העגלה, הטרקטור נסע דרך המגרש המגודר בו לנה קבוצת הצועדות ואספה עוד 15 אסירות חולות שכבר לא היו מסוגלות ללכת. הטרקטור לקח את החולות לרהאו (Rehau) והשאירן שם.

באותו יום צעדו הנשים 17 ק"מ במסלול: שוורצנבאך ← קווולנרויט ← רהאו ← נויהאוזן. לאחר הליכה של כארבעה ק"מ פיגרה אחת האסירות אחר טור הצועדות ואחד השומרים, קובליב (Kowaliv), ירה בה ליד קוולנרויט (Quellenreuth). גופתה נמצאה מאוחר יותר ונקברה במקום בו נורתה.

הקרבן השני של יום זה הייתה אסירה שנלקחה לתוך היער, משמאל לדרך שבין רהאו לאש (Asch), כחמישה ק"מ אחרי שהצעדה עברה את העיר רהאו. האסירה נורתה במקום. סמוך לשם, מימין לדרך, נורתה אסירה נוספת. בהמשך הדרך, במרחק של 40-50 מטרים זו מזו, נורו שתי אסירות נוספות, יהודיות מהונגריה - ארנקה ברוד בת ה-29 ואלזה האברמן בת ה-17. גופותיהן של כל ארבע הנשים נמצאו על ידי האמריקאים שנכנסו לאזור ב-9 במאי ונקברו בקבר אחים במקום בו נמצאו, ברהאו.

באותו היום או למחרת, נורתה אסירה נוספת, בשה וקסלר בת ה-24, ילידת דומברובה גורניצ'ה, פולין. בבשה תמכה חברתה, אנני קלר (חנה קוטליצקי). אחת השומרות, אינגה שימינג (Schimming), משכה את בשה מידי חברתה וגררה אותה לתוך היער. שימינג חזרה לבדה.

הצעדה הגיעה לנויהאוזן השוכנת באזור הררי, אזור הגבול בין גרמניה לבין צ'כוסלובקיה (חבל הסודטים). באותו יום לא קיבלו האסירות מזון. הן לנו תחת כיפת השמים. שליח ממטה האס-אס הגיע אל נויהאוזן והודיע לאלואיס דֶר, מפקד הצעדה, כי עליו להפסיק לירות באסירות ויש לשחררן בשל התקרבות האמריקאים. גם השומרים הצטוו להפסיק לפגוע באסירות. דֶר לא ציית לפקודה.

בשעות הערב נודע לדֶר כי האמריקאים נמצאים במרחק של 15 ק"מ מנויהאוזן. נאמר לו שמתנהל משא ומתן עם בעלות הברית והוא הצטווה להשמיד מסמכים. הוא פקד לשרוף את המסמכים והחליט להמשיך בצעדה מיד. במהומה שנוצרה עם העזיבה הלילית ברחו כ-50 אסירות מקבוצת האסירות הלא יהודיות שיצאה מהלמברכטס. כמו כן ברחו בחסות החשיכה כמה נשים מצוות השומרים.

ניצולת השואה, חנה קוטליצקי, מספרת על רצח חברתה בשה וקסלר בצעדת המוות

ימים 86 – 95 לצעדת המוות, 730 ק"מ מתחילת הצעדה

בין צוודאו לוילקנאו
הפצצת הנשים בעגלות

ב-17 באפריל הגיעו הצועדות למחנה צוודאו (Zwodau), שם פגשו את האסירות החולות ששלח מאלסניץ קארל הרמן ישקה, מי שפיקד על החלק הראשון של הצעדה. מתוך 160 הנשים החולות שהגיעו לצוודאו נספו 37 עד פינוי המחנה. כמו כן פגשו הצועדות את החולות שנשלחו במשאית משוורצנבך לרהאו ומשם לצוודאו. במחנה היו עוד כ-150 אסירות יהודיות שהועברו למקום ממחנות אחרים עוד לפני הגעת הקבוצה מהלמברכטס. בצוודאו קיבל דֶר פקודה להשאיר את כל האסירות הלא יהודיות שהוביל מהלמברכטס ולקחת עמו רק את הגרמניות ואת כל האסירות היהודיות, כ-800 במספר. הנשים היהודיות היו חולות, כחושות וחלשות. לאחר יום מנוחה בצוודאו יצאו הנשים מהמחנה. כעבור שבוע, לאחר שצעדו יותר מ-70 ק"מ, הגיעו בשעות אחר הצהריים של ה-23 באפריל, במזג אויר גשום וסוער, לנוישטט (Neustadt).

למחרת, בבוקר ה-24 באפריל עזבו הנשים את נוישטט. לאחר 22 ק"מ הגיע טור הצועדות בשעות אחר הצהריים לכפר וילקנאו (Wilkenau). החולות והחלשות הובלו באותו מסלול על גבי עגלות רתומות לסוסים. יחד איתן צעדו חיילים גרמנים. ליד רונספרג (Ronsperg) הפציצו את הטור מטוסים אמריקאים מנמיכי טוס. מספר אסירות נהרגו ונפצעו. חיילים גרמנים לקחו את נטקה דמסקה הפצועה לבית חולים צבאי באזור ומאוחר יותר הוציא אותה אחד השומרים מבית החולים והחזירהּ לצעדה. נטקה שרדה. צעירה אחרת, סוניה פדרמן, נפצעה גם היא בהפצצה. אחד השומרים לא אפשר לה לקבל טיפול ואמר: "אין בית חולים עבור יהודים. ליהודים לא מגיע לקבל עזרה".

בהפצצה נהרגו גם כמה סוסים. האסירות הרעבות התנפלו על הסוסים המתים, קרעו בידיהן נתחי בשר חי ושומן ואכלו אותם. בעת ההפצצה הושלכה מרי רייכמן (רובינסון), שהייתה במצב גופני ירוד, מהעגלה עליה הוסעה. חברתה לולה לרר נתנה לה לאכול חתיכת כבד של סוס. מרי מאמינה שכך ניצלו חייה.

חלק מהאסירות ניצלו את המהומה שנוצרה במקום בעקבות ההפצצה ונמלטו. בווילקנאו שוכנו הצועדות באסמי האיכרים. אסירות שנכנסו לחצר באחת החוות מצאו במקום ערמת מספוא רקוב שלא היה ראוי למאכל בהמות. כמה מהנשים הרעבות רצו אל הערמה והחלו לאכול ממנה. אחד השומרים ירה באחת האסירות ופגע ברגלה. אחר כך התקרב אליה וירה בראשה.

באותו יום קיבלו האסירות מנת מרק שהכינו עבורן תושבי וילקנאו לדרישת השומרים. באותו לילה מתו לפחות תשע נשים. הן נקברו יחד עם האסירה שנורתה.

ניצולת השואה, מרי רובינסון, מספרת על הפצצת טור הצועדות ליד רונספרג במהלך צעדת המוות

היום ה-96 לצעדת המוות, 750 ק"מ מתחילת הצעדה

יום רביעי, 25 באפריל 1945
היום התשעים ושישה לצעדה: נסיון הסיוע של תושבי טאוס (דומוצ'ליצה)

במשך ימים רבים לא קיבלו הצועדות מזון או משקה. בימים "טובים" הן לנו באסמים לאורך הדרך, אך בלילות רבים הן ישנו על השלג, בשדה הפתוח בו עצרו למנוחת לילה. כל יום קטן מספרן. בכל בוקר נתגלו גופותיהן של אלו שמתו במקום הלינה, מוכרעות בידי התשישות, הרעב והקור.

ב-25 באפריל עזבו האסירות את ווילקנאו (Wilkenau). לאחר שצעדו כקילומטר וחצי, ליד נויגרמטין (Neugramatin), ירה אחד השומרים באסירה בחזה והשאיר את גופתה במקום.

באותו יום חצו הצועדות את הגבול בין חבל הסודטים לפרוטקטורט בוהמיה-מורביה (כיום חלק מצ'כיה) והגיעה לעיר טאוס (Taus, כיום העיר הצ'כית דומצ'ליצה, Domažlice). התושבים ניסו לתת לאסירות מזון ומשקה והפגינו עוינות רבה כלפי השומרים הגרמנים. השומרים ניסו להבריח את התושבים ביריות באוויר. כמה נשים ניצלו את המהומה וברחו. בהמשך הדרך ניסו התושבים הצ'כים של הכפר מרדקן (Mardken) להאכיל את האסירות הצועדות. בהמשך הקפיד דֶר לעקוף דרכים ראשיות ולהעביר את הצעדה דרך יישובים סודטיים מהם פונו כל התושבים הצ'כים ובהם נשארו רק גרמנים.

בסוף היום, לאחר הליכה של כ-20 ק"מ, הגיעה הצעדה למקסברג (Maxberg). דֶר דרש מראש העיר מקום לאכסן בו את כל האסירות. ראש העיר הסביר שאין אסם גדול דיו להכיל את כולן והציע לפזר את האסירות בכמה מקומות. דֶר החליט שהאסירות יבלו את הלילה תחת כיפת השמים. התושבים המקומיים הכינו מרק לאסירות. בעת חלוקת המרק השתרר אי סדר. הנשים הרעבות דחפו ולכן הופסקה חלוקת המרק. באותו ערב ולמחרת בבוקר לא קיבלו האסירות דבר לאכול.

באותו לילה מתו לפחות שלוש נשים.

  • ניצולת השואה, הלן פינדר, מספרת על הלחם שזרקו הצ'כים לטור הצועדות
  • ניצולת השואה, מרי רובינסון, מספרת על עזרת תושבי דומוצ'ליצה לטור הצועדות
  • ניצולת השואה, ברוניה לנדאו, מספרת על בריחתה מצעדת המוות

היום ה-104 לצעדת המוות, 875 ק"מ מתחילת הצעדה

ששה ימים לסוף המלחמה: ימים אחרונים לצעדת המוות.
ההגעה לוולרי

ב-3 במאי 1945 הגיעו לוולרי 325 אסירות יהודיות ו-25 אסירות גרמניות. הקבוצה שהלכה ברגל הגיעה בשעות הערב והחולות המובלות בעגלות הגיעו למקום בלילה. תושבי וולרי ניסו לתת לנשים מזון, אבל השומרים מנעו זאת מהם. אחת השומרות הכתה את האסירות שהושיטו ידיהן לקבל מזון.

לבסוף החליט דֶר לשחרר את האסירות שנותרו. הוא תכנן לקחת אותן לעיר הסמוכה פרחטיצה (Prachatice), על גבול הפרוטקטורט (צ'כיה) וגרמניה, ולשחררן שם. בצהרי 4 במאי מיין דֶר את הנשים היהודיות. 175 הוגדרו כבלתי כשירות להליכה. 35 מהן הועלו על כלי רכב בו נהג דֶר, יחד עם חלק מהשומרים, כשהכוונה הייתה לארגן כלי רכב נוספים ולהביא את שאר הנשים לפרחטיצה. 150 היהודיות הנותרות ו-25 הגרמניות המשיכו בצעדה ברגל.

חמישה-שישה ק"מ מצפון-מזרח לוולרי ספג כלי הרכב הפצצה ממטוס אמריקאי שהנמיך טוס אך האסירות לא נפגעו. אחת השומרות, רות שולץ, שהייתה בהריון, נהרגה במקום. שתי שומרות אחרות נפצעו. חלק מהאסירות ניצלו את ההזדמנות לברוח אך רוב הנשים ברכב היו חלשות מדי והשומרים כלאו אותן באסם בחווה, בעיירה בירברוק (Bierbruck).

לא רחוק מהאסם תפסו שלושה מהשומרים 12 נשים מהקבוצה שהלכה ברגל, העמידו אותן ליד קיר וירו בהן. הגופות נותרו במקום. השומרים רצו לנקום את מותה של רות שולץ ואת הפגיעה בשומרות האחרות וכעסו על כך שהיהודיות לא נפגעו. אחד מהשומרים, ככל הנראה, היה חברהּ של שולץ ואבי העובר שבבטנה.

הצעדה המשיכה עם קבוצת ההולכות דרך פפרשלאג (Pfefferschlag) לכיוון פרחטיצה. קרוב לפרחטיצה ירה אחד השומרים באחת האסירות בראשה. גופתה נמצאה לאחר שהאמריקאים הגיעו לאזור והיא נקברה בבית הקברות בפרחטיצה.

קבוצת ההולכות הגיעה לפרחטיצה בלילה והועברה לסמכות המשמר במקום. 25 האסירות הגרמניות שוחררו.

בצריף של מפעל רהיטים בוולרי נותרו 140 נשים גוססות. שני השומרים שנשארו איתן חיכו לשווא לכלי הרכב שיחזרו מפרחטיצה לאסוף אותם יחד עם האסירות. בלילה עזבו שניהם את הצריף.

ניצולת השואה, נלי בלמנר, מספרת על התנאים האכזריים בצעדת המוות

היום ה-106 לצעדת המוות, 890 ק"מ מתחילת הצעדה

היום האחרון לצעדת המוות

בבוקר 5 במאי הוציאו שלושה שומרים 22 מבין 23 הנשים מהאסם בבירברוק (Bierbruck) בו היו נעולות ובמשך כחצי שעה הריצו אותן במעלה ההר, ליער סמוך. המפגרות בדרך נורו וגופותיהן נשארו ביער. לבסוף שחררו השומרים שלוש נשים שהיו במצב טוב יותר - אנני פוגל, לובה פדרמן וידז'ה גולדבלום. שלושתן שרדו. לולה לרר הסתתרה באסם בבירברוק ובעלת החווה מצאה אותה וטיפלה בה.

חלק מהנשים שהמשיכו לצעוד עד פרחטיצה (Prachatice) הצליחו לברוח. את הנותרות מסר אלואיס דֶר לאנשי משמר גרמני מקומי, ה"היימוואר" (Heimwehr), שהובילום לגבעה ביער. הן חששו שעומדים להוציאן להורג אך שומריהן, שהיו ברובם אנשים מבוגרים, ציוו עליהן לשבת בשדה פתוח ובלילה נטשו אותן. רק למחרת בבוקר, יום ראשון, 6 במאי 1945, הבחינו הנשים שהן ללא משמר. הן ירדו מההר לכיוון מזרח, כיוון הזריחה, כיוון הרוסים. מרביתן הגיעו להוסינץ (Husinec) - כפר צ'כי בחלק של הפרוטקטורט. הן הגיעו לשם כאשר כל הציבור היה בכנסיה. בעל בית מרקחת מקומי, וואצלב פלכטה (Plachta), ראה את אחת הנשים והזעיק את האנשים מהכנסייה. הם הובילו אותן לטברנה המקומית. הרופא המקומי היחיד, ד"ר פראנטישק קרייסה (Krejsa František) טיפל בהן. בהדרכתו הביא הציבור מזון רך מהבית. הרופא צלצל לראש העיר הסמוכה וודנני (Vodňany) וביקש את עזרתו. הנשים שוכנו בבית הספר המקומי בוודנני שהפך לבית חולים מאולתר. שתים עשרה נשים חולות בטיפוס הועברו לבית חולים בווליני (Volyně) הסמוכה, שם נפטרו שתיים מהן, מאשה היידה וליוויה זקס.

בינתיים החלו תושבי וולרי ובראשם אוסקר קנבל (Knöbl) לטפל בנשים החולות שהושארו בצריף.

ניצולת השואה, לובה דז'לובסקי, מספרת על רצח האסירות ביום האחרון לצעדת המוות
שעות אחר הצהריים המאוחרות של 4 במאי 1945, אוברהייד, צ'כיה
שעות אחר הצהריים המאוחרות של 4 במאי 1945, אוברהייד, צ'כיה

"מעולם לא היו בני האדם עדים להתנהגות כה חייתית ואכזרית כפי שזו באה לידי ביטוי בדרך בה טופלו נשים אלה. "
רב סרן הנרי נ. הופר ,וולרי, 8 במאי 1945

השחרור

ב-6 במאי 1945 נכנסה לוולרי מחלקה של גדוד חיל רגלים אמריקאי מהדיביזיה החמישית. לאחר שדיווחו להם המקומיים כי בצריף של מפעל הרהיטים יש קבוצה של צעירות יהודיות חולות, הם שלחו כמה מאנשיהם למקום. 20 נשים מתו עד שהגיעו האמריקאים, שתיים נוספות ביום בו הגיעו. בצריף נמצאו 118 נשים, רובן במצב קשה.

גרדה וייסמן קליין מתארת בספרה All But My Life את היום בו נכנסו האמריקאים לוולרי:

ליזל [שטפר] שכבה על הרצפה המזוהמת [בצריף בוולרי]. היא ידעה שאנחנו חופשיות, אך לא נראה שמצב הרוח שלה היה מרומם... "היכן סוזי [קונץ]"? שאלתי אותה. "היא יצאה החוצה לשתות מים ועדיין לא חזרה. היא הלכה לפני זמן רב", אמרה ליזל. יצאתי החוצה לחפש את סוזי. היא לא היתה ליד משאבת המים. מצאתי אותה במרחק מה משם שוכבת בבוץ. עיניה מזוגגות, חסרות הבעה. לרגע לא קלטתי שהיא כבר מתה. "סוזי, אנחנו חופשיות!" אמרתי, "אנחנו חופשיות, המלחמה הסתיימה!" כשנגעתי בה ידעתי. לא סיפרתי לליזל. זה היה עצוב מדי ליום השחרור.

ארבעה ימים אחר כך, ב-10 במאי, מתה גם ליזל בבית החולים בוולרי.

ב-8 במאי 1945, יומיים לאחר שהגיעו לצריף בוולרי, פתחו האמריקאים בחקירה מקיפה שנועדה לקבוע מה עבר על נשים אלה ואיך הגיעו למצב הנורא בו נמצאו. במהלך החקירה נלקחו עדויות מכמה מניצולות הצעדה ומכמה מנשות האס-אס מלוות הצעדה אותן הצליחו ללכוד. בראש החקירה הועמד סגן-אלוף רוברט בייטס מהדיביזיה החמישית. דו"ח החקירה מכיל בנוסף לעדויות גם תצלומים קשים של הניצולות לאחר הגעתן לוולרי ופרטים על מצבן הרפואי.

  • החייל האמריקאי, הארי מוגן, מספר על המפגש הראשון עם הזוועות שחוללו הנאצים
  • החייל האמריקאי, קורט קליין, מספר על המפגש הראשון של קצין אמריקאי עם הזוועות שחוללו הנאצים
  • החייל האמריקאי, דיוויד אולדס, מספר על המפגש הראשון עם הזוועות שחוללו הנאצים ועם התושבים הגרמנים של העיירה וולרי
וולרי, צ'כיה, 8 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 8 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 8 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 8 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 8 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 8 במאי 1945
תצלום פינה בצריף מפעל הרהיטים בוולרי
תצלום פינה בצריף מפעל הרהיטים בוולרי
וולרי, צ'כיה, 11 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 11 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 11 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 11 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 11 במאי 1945
וולרי, צ'כיה, 11 במאי 1945

"כשנכנסתי חשבתי שקבוצה של גברים זקנים שוכבת מסביב... הופתעתי והזדעזעתי כששאלתי את אחת הנערות האלה בת כמה היא, והיא ענתה: 17, כשבעיני היא נראתה לפחות בת חמישים... "
סרן ארון ס. קאהן, קצין רפואה אמריקאי

בית החולים בוולרי

בית החולים הצבאי הגרמני בוולרי שכן במבנה בית ספר בן ארבע קומות. ב-7 במאי 1945 הועברו 118 הנשים מצריף מפעל הרהיטים בוולרי אל שתי הקומות הראשונות של בית החולים לאחר שפונו למענן החיילים הגרמנים הפצועים. הן היו במצב נורא. רבות מהן שקלו בין שלושים לארבעים ק"ג. 111 מהן סבלו מתת תזונה וממחסור חמור בויטמינים. רבות חלו בדיזנטריה. כמעט כולן היו מכוסות בכינים. היו להן בצקות בכפות הרגליים והן סבלו מצלקות ומכיבים. כעשרים מהן סבלו מכוויות קור.

על סרן ארון ס. קאהן, קצין רפואה אמריקאי, הוטל לבדוק את מצבן של הנשים, לפקח על העברתן לבית החולים ולדאוג לטיפול בהן. הוא הגיע לצריף של מפעל הרהיטים בוולרי בשעות הצהריים של ה-7 במאי. בעדות שמסר יומיים אחר-כך הוא מספר:

מבטי הראשון בדמויות אלה זעזע אותי קשות כי לא האמנתי אי-פעם שיצור אנושי יכול להיות כל כך מדורדר, כל כך מורעב, כל כך כחוש, ובכל זאת להמשיך לחיות בתנאים כאלה... זה נראה כמו ערימה של עכברים, חלשים מכדי להניע אצבע... כשנכנסתי חשבתי שקבוצה של גברים זקנים שוכבת מסביב... הופתעתי והזדעזעתי כששאלתי את אחת הנערות האלה בת כמה היא, והיא ענתה: 17, כשבעיני היא נראתה לפחות בת חמישים... כשבעים וחמישה אחוזים מהנשים היה צריך לשאת באלונקה. הנותרות יכלו בעזרת אחרים לגרור את גופן הדווי לאמבולנס... כקצין רפואה בצבא ארצות הברית, דעתי היא כי כמחצית מ-118 הנשים היו מתות לולא אותרו וקיבלו טיפול הולם.

למרות הטיפול מתו בבית החולים 19 נשים נוספות. ביניהן פלה שפס בת ה-25 ילידת דומברובה גורניצ'ה שבפולין. פלה שקלה 29 ק"ג במותה ועל פי הדו"ח הרפואי שלה היה לה מראה של אישה בת 75. פלה מתה בבית החולים בוולרי ב-9 במאי. תמונתה, גוססת על מיטת הקרשים, הופצה בפקודת היום של חיילי הדיביזיה החמישית של חיל הרגלים האמריקאי. כמה ימים אחר-כך, ב-13 במאי, מתה גם נדיה ריפשטיין בת ה-17, ילידת לודז' שבפולין. יחד עם נדיה צעדו משלזירזה שלוש אחיותיה, פלה אייזן, גוסיה ומינה. גוסיה ופלה נרצחו בדרך. רק מינה (הלר) שרדה.

בנובמבר 1945 נפטרה דורה אֶבֶה (Ebbe) בת ה-17, ילידת ויסבאדן שבגרמניה. היא הייתה האחות הצעירה מבין ארבע אחיות שיצאו יחד לצעדה מגרינברג. אחיותיה האני, נלי ולאה קברו אותה בבית הקברות בוולרי ועזבו את המקום בתום השבעה. רוב הניצולות שהתאוששו עזבו את וולרי כבר ביולי 1945 והגיעו ברובן למחנות עקורים.

בוולרי הקימו האמריקאים בית קברות לקרבנות הצעדה. הם נסעו, יחד עם כמה מהניצולות, במסלול הליכתן של הנשים, ככל שאפשרו תנאי הזמן, והביאו לקבורה את הנשים שנספו בדרך. בבית הקברות בוולרי ישנם 95 קברים. מתום המלחמה ועד עצם היום הזה מטפחים תושבי וולרי את בית הקברות.



הרוצחים

אלואיס דֶר, מפקד צעדת המוות מהלמברכטס לוולרי, נשפט בשנת 1969 בבית דין בעיר הוף שבגרמניה על מעלליו ומעללי פקודיו בצעדת המוות, הורשע ונגזר עליו מאסר עולם. לאחר 10 שנות מאסר שוחרר מטעמי בריאות. דֶר נפטר ב-1991.

קארל הרמן ישקה, מפקד צעדת המוות משלזירזה להלמברכטס, נאסר בכלא הפולני בשנת 1947 בעוון פשעי מלחמה. הוא שוחרר כעבור שלוש שנים ונפטר ב-1970.

ב-1995 החלה פרקליטות בית הדין בהוף שבגרמניה בהכנת כתב אישום כנגד אינגה שימינג (אסמוס), אחת מנשות האס-אס שליוו את הצעדה. אסמוס נפטרה בברלין לפני העמדתה לדין.

  • ניצולת השואה, גרדה קליין, מספרת על הפגישה הראשונה בצריף בוולרי עם הקצין האמריקאי קורט קליין, לימים בעלה
  • ניצולת השואה, סוזי רפול, מספרת על הפגישה בוולרי עם החייל האמריקאי רוברט-בוב רפול, לימים בעלה
  • החייל האמריקאי, קורט קליין, מספר על הפגישה הראשונה בצריף בוולרי עם הניצולה גרדה וייסמן, לימים רעייתו
בית החולים בוולרי שבצ'כיה, 8 במאי 1945
בית החולים בוולרי שבצ'כיה, 8 במאי 1945
 
ניצולות צעדת המוות. יולי 1945, וולרי, צ'כיה
ניצולות צעדת המוות
יולי 1945, וולרי, צ'כיה
ניצולות צעדת המוות. יולי 1945, וולרי, צ'כיה
ניצולות צעדת המוות
יולי 1945, וולרי, צ'כיה
ניצולות צעדת המוות. יולי 1945, וולרי, צ'כיה
ניצולות צעדת המוות
יולי 1945, וולרי, צ'כיה
ניצולות צעדת המוות נפרדות מהחיילים האמריקאים ומתושבי וולרי
ניצולות צעדת המוות נפרדות מהחיילים האמריקאים ומתושבי וולרי
52 ניצולות צעדת המוות, האחיות הצ'כיות שטיפלו בהן וצוות "בית החולים
52 ניצולות צעדת המוות, האחיות הצ'כיות שטיפלו בהן וצוות בית החולים, וודנני, צ'כיה

"לקחו לנו הכל, ואין מה שירפא את הפצע... וזה נשאר לכל החיים..."
חנה קוטליצקי

התמודדות עם האובדן והחזרה לחיים

לאחר תקופת התאוששות, עזבו רוב ניצולות הצעדה את וולרי ביולי 1945. חלקן חזר הביתה, מתוך מטרה לאתר בני משפחה ששרדו, אך רק מעטות מצאו. מרבית הנשים הגיעו למחנות העקורים באוסטריה, גרמניה ואיטליה, שם החלו במסע החזרה לחיים תוך התמודדות עם השכול והטראומה מתקופת המלחמה ואבדן יקיריהן.

רוב הניצולות עזבו את אירופה והיגרו בעיקר לישראל ולארצות הברית. בביתן החדש, הן התמודדו עם קשיי שפה ופרנסה. הן נישאו והקימו משפחות והשתלבו בחיי החברה. הניצולות ראו חשיבות עליונה בחיי המשפחה והביעו שמחה על הבאת דור המשך למשפחותיהן שנכחדו.

ניצולות צעדת המוות מספרות על השחרור והחזרה לחיים לאחר השואה
ניצולות צעדת המוות, משמאל לימין, נלי אבה, --, לאה והאני אבה, וולרי, צ'כיה, 8 בנובמבר 1945
ניצולות צעדת המוות, משמאל לימין, נלי אבה, --, לאה והאני אבה, וולרי, צ'כיה, 8 בנובמבר 1945
ניצולי השואה נלי אבה ואליאס בלמנר ביום חתונתם, גרמניה, 1947
ניצולי השואה נלי אבה ואליאס בלמנר ביום חתונתם, גרמניה, 1947
הרטה טיברגר במדי צה"ל, ישראל, 1948
הרטה טיברגר במדי צה"ל, ישראל, 1948
הרטה ופנחס גולדמן עם בנם הבכור מרדכי ובתם שושנה, ישראל, 1957
הרטה ופנחס גולדמן עם בנם הבכור מרדכי ובתם שושנה, ישראל, 1957
ניצולי השואה לאה פרנק ואברהם הוליץ ביום חתונתם, סטו מרה, רומניה, 1947
ניצולי השואה לאה פרנק ואברהם הוליץ ביום חתונתם, סטו מרה, רומניה, 1947
לאה ואברהם הוליץ ובנם הבכור דוד, סטו מרה, רומניה, 1949
לאה ואברהם הוליץ ובנם הבכור דוד, סטו מרה, רומניה, 1949
חנה קוטליצקי (אנני קלר) ובנה הבכור יעקב, גריסבך, גרמניה, 1948
חנה קוטליצקי (אנני קלר) ובנה הבכור יעקב, גריסבך, גרמניה, 1948
ניצולי השואה חנה וצבי קוטליצקי עם בנם יעקב ובתם התינוקת יונה, ישראל, 1953
ניצולי השואה חנה וצבי קוטליצקי עם בנם יעקב ובתם התינוקת יונה, ישראל, 1953
ניצולת צעדת המוות מרי רייכמן וברנרד רובינסון ביום חתונתם
ניצולת צעדת המוות מרי רייכמן וברנרד רובינסון ביום חתונתם, 17 ביוני 1947, דורצ'סטר , ארה"ב
מרי וברנרד רובינסון עם בנם הבכור אואן  והוריו של ברנרד, לוס אנג'לס, ארצות הברית, 1955
מרי וברנרד רובינסון עם בנם הבכור אואן יוהוריו של ברנרד, לוס אנג'לס, ארצות הברית, 1955
האחיות סוזי (משמאל) ומריאנה טאובנר יחד עם החייל האמריקאי רוברט-בוב רפול, וולרי, יולי 1945
האחיות סוזי (משמאל) ומריאנה טאובנר יחד עם החייל האמריקאי רוברט-בוב רפול, וולרי, יולי 1945
ניצולת צעדת המוות סוזי טאובנר בתצלום מהיום בו עזבה את וולרי בדרכה למשפחתה בבודפשט וולרי, 12 ביולי 1945
ניצולת צעדת המוות סוזי טאובנר בתצלום מהיום בו עזבה את וולרי בדרכה למשפחתה בבודפשט וולרי, 12 ביולי 1945
Back to Top