מבוא

בתערוכה זו אנו מביאים את סיפורם של רבבות ניצולי השואה בעשרות מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה שפעלו באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה. בזמן שמקומות אלה שימשו עבור הניצולים תחנת מעבר זמנית, הם גם היו המקומות בהם החלו הניצולים להתמודד עם האובדן שחוו, ובמקביל להכין עצמם לחיים חדשים בסיועם של חיילי הבריגדה, חיילים יהודים מצבאות בעלות הברית, שליחים מארץ ישראל וארגוני סיוע שונים.

ביולי 1943 נחתו בעלות הברית בסיציליה ובספטמבר 1943 פלשו לאיטליה עצמה. ב-8 בספטמבר חתמה הממשלה האיטלקית על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. כתוצאה מכך פלשה גרמניה למרכזה וצפונה של איטליה, שם ישבו מרבית יהודי איטליה, והחלה בגרוש יהודים. כ-8,000 יהודים גורשו מאיטליה, רובם לאושוויץ. מרבית המגורשים לא שרדו.

עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, במקביל לגירושים, נפגשו על אדמת דרום איטליה שהיתה בידי בעלות הברית ניצולי השואה עם חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית וביניהם חיילי הבריגדה היהודית. איטליה הפכה עבור הניצולים לתחנה מרכזית בדרך לארץ ישראל.

בסוף אפריל 1945 נכנעו הכוחות הגרמניים על אדמת איטליה. בתוך שלושה חודשים הגיעו לאיטליה בין 13,000 ל-15,000 ניצולי שואה - פרטיזנים וניצולי מחנות וגטאות - בעיקר מפולין, הונגריה והמדינות הבלטיות.

לאחר השואה הקימו בעלות הברית המערביות מחנות עקורים באזורים בהן שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. במחנות אלה שכנו כרבע מיליון ניצולים ממחנות הריכוז ושרידי השואה, וכן ניצולים שברחו מזרחה, לעומק שטחי ברית המועצות, ושבו לאחר המלחמה.

במחנות החלו הניצולים בתהליך של חזרה לחיים תוך כדי התמודדות עם האובדן. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה. במקביל הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם למדו, רכשו מקצוע, הקימו משפחות והכינו עצמם לחיים חדשים.

בין השנים 1951-1945 שהו על אדמת איטליה כ-70,000 פליטים ועקורים יהודים. כ-50,000 מהם עלו לישראל. באותן שנים פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. בחלק מהמחנות היו גם פליטים לא יהודים. לא כל המחנות פעלו לאורך כל התקופה. היו ביניהם מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים והיו שהכילו בו זמנית אלפי יהודים. יהודה טובין, חייל הבריגדה היהודית (חי"ל), כתב ביוני 1945, במכתב ששלח מטרוויזיו (Travisio) שבאיטליה, על המפגש עם הניצולים:

הראית? ... את פני הניצולים ממחנות המוות? אני רואה אותם במו עיני... השערות של הנערים הצעירים מתחילות לגדול, הראש בעל השיער הקצר נראה כל כך משונה; המבט המיוחד שאין ביכולתי לתאר אותו, המבע הזה של הפנים. הנערים הללו... גילם בפרוץ המלחמה היה בין 10 - 11 – 12. את חמש-שש השנים [האחרונות] "בילו" על פי רוב בגטאות, במחנות הריכוז, ביערות, בבריחה... פחד תוקף אותי כשאני חושב על הנערים הצעירים הללו. מה לא עבר עליהם? באילו אמצעים הם ניצלו ממוות? איזו תקופת נעורים היתה להם?

לצד המחנות ובתוכם פעלו כ-45 הכשרות חלוציות וקיבוצים. מרטין האוזר, חייל ארצישראלי בצבא הבריטי, שבעצמו הגיע לארץ בשנות השלושים כפליט מגרמניה, סיפר על "הבאת" ארץ ישראל לניצולים:

בכל מקום עסקתי לא רק במתן עזרה ממשית, אלא גם בשיחה עם הפליטים, עם ההמון שפגשתי במחנות. סיפרתי מאין אני בא – מישראל... מה עושה הישוב בארץ. סיפרתי להם על בנין הארץ, על הקיבוצים, על המושבות – כל זה מחכה להם. ושידעו שיש להם לאן ללכת, שידעו שמחכים להם, שידעו להחליט לגבי עתידם לבוא ארצה ולחיות חיים יהודים חופשיים יחד אתנו.
תערוכה זו נבנתה בתמיכתה של ממשלת גרמניה