חינוך והוראה מתוקשבת

תיק נושא: השואה בדיסיפלינות השונות



מבוא

פרוט הנושאים בתיק זה:


היצירה היהודית בתקופת השואה
לכל אורך שנות הדיכוי של היהודים תחת השלטון הנאצי, המשיכו להתקיים חיי תרבות ויצירה. מתוך המוות, האכזריות, ההשפלה והרעב, המשיכה לפעם ברבים רוח אנושית, רצון לתיעוד ולנקמה, וכן רצון להמשיך ולחיות חיים אנושיים, למרות הניסיון הנאצי לדה-הומניזציה מוחלטת. הדבר בא לידי ביטוי ביצירה בתחומים שונים ומגוונים, לרוב תחת סכנת מוות ומתוך רעב ומחסור. כל אחד מתחומי יצירה אלה הוא נושא חשוב; חקר של יצירה אמנותית אנושית תחת שלטון דיכוי ואימה הנו בעל ערך רב בפני עצמו. ניתן לשלב את היצירות מן התחומים השונים בחקר נושאים היסטוריים מתאימים. אנו מאמינים כי ישנה חשיבות רבה למחקר הבין-תחומי. שימוש במקורות אמנותיים עשוי להרחיב את הידע שלנו על התקופה, ולהעשיר את נקודת המבט.

יומנים
כתיבת יומנים הנה תופעה אנושית מוכרת, ואשר יש בה ערך רב בראש ובראשונה לכותב היומן, ולעתים גם לאחרים. בתקופת השואה קיבלה כתיבת היומן משמעות נוספת, רבת ערך - התיעוד. רוב כותבי היומנים הבינו שהם חיים בתקופה היסטורית יוצאת דופן, ואף הבינו כי הסיכוי שישרדו הנו קלוש. רבים מהם חיו בתחושה שהם היהודי האחרון ששרד. הרצון שלהם לתעד את האסון הנורא שפקד את עמם, וכן להשאיר אחריהם זיכרון לדורות הבאים הניע אותם. חלק מכותבי היומנים היו אנשים שכתיבה היתה להם דרך חיים עוד בטרם השואה, ואילו אחרים התחילו לכתוב לראשונה בשואה. בין הכותבים היו בני כל הגילאים והמעמדות. ליומנים אלו יש ערך היסטורי רב, בכך שהם נותנים את הקול האנושי הייחודי, ואת זווית הראיה האישית על אירועים היסטוריים כבירים שהיו עדים אליהם, בזמן ההתרחשות. כנראה שרוב היומנים שנכתבו בתקופת השואה אבדו, ועם זאת, נשתמרו בידינו יומנים רבים. היומנים שמצויים בידינו הצליחו לשרוד הודות לצירוף נסיבות מיוחד. בין היומנים היו יומנים בעלי צביון אישי ויומנים של ילדים, וכן יומנים בעלי חשיבות ציבורית שנכתבו על-ידי אנשי ציבור ותיעדו את החיים הציבוריים בגטאות שונים.

תיאטרון
בגטאות שונים פעלו קבוצות תיאטרון שהמשיכו להופיע בפני הקהל הרחב. הפעלת התיאטראות השונים עוררה לא פעם דילמות מוסריות, על עצם קיום פעילות בידור בתקופה בה המוות הכה בכל. עם זאת נתנו הצגות התיאטרון תקווה לרבים, והקלו ולו במעט על החיים, בכך שנתנו אפשרות לברוח לרגע מן המציאות הקשה. יצירת התיאטרון היא הוכחה נוספת לניצחון רוח האדם, אשר הצליחה להתעלות מעל לתנאים האיומים וליצור חיי תרבות. במחזות שהועלו בתקופת השואה ישנה התייחסות, ישירה או עקיפה, למציאות החיים, למצוקות היהודים ולכובש הנאצי.

אמנות
אמנות השואה נוצרה ברובה בידי אמנים יהודים, שחיו תחת משטר הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה בגטאות, במחבוא, ביערות, ובמחנות הריכוז. עדותם הנאמנה, האמיצה, והמרגשת מאפשרת לנו ולו לרגע אחד לגעת במציאות, שפעמים רבות כל-כך נאמר עליה, שאינה ניתנת לתיאור. השרבוטים, הרישומים והציורים אינם תיעוד, ואף לא כתב אישום, אלא בעיקרם מהווים עדות לאחת מצורות העמידה הנעלות ביותר; אלו הן מחוות התרסה המכריזות על ניצחון רוח האדם. האמנים היהודיים שהתמודדו כיתר היהודים עם המצוקה והמחסור, בחרו לא פעם לוותר על צרכים בסיסיים כמזון כדי להשיג כלי ציור, מה שיכול ללמד אותנו על הדחף האדיר לצייר בכל תנאי. את האמנים הניע הצורך שלהם כאמנים לצייר ולבטא את מצוקותיהם, כמו גם הצורך לתעד את המציאות ההיסטורית הייחודית בה חיו. ניסיונותיהם לשמור את היצירות ולהעבירם אל העולם החופשי ואל דורות העתיד, מוכיחים כי באמנותם ניסו גם למחות ולהתריס כנגד משטר האימה הנאצי.
בין האומנים היהודיים בשואה היו כאלה שגויסו לעבודת כפייה ביצירת יצירות לצרכים שונים של הנאצים. אומנים אלו היו בעלי נגישות רבה יותר לחומרי אמנות, מה שאפשר להם לצייר במחתרת. מובן כי יצירה אומנותית מחתרתית סיכנה את חייהם, והיו אומנים ששילמו על כך בחייהם.
חלק גדול מיצירות האמנות אבדו לבלי שוב; הסתרת יצירות האמנות, שמירתם וגילויים היא פרק מרתק בפני עצמו. ביד ושם מצוי אוסף אמנות השואה הגדול בעולם. ניתן לצפות בחלק מהיצירות במאגר המידע "אודות השואה" הנמצא באתר יד ושם.

מוסיקה
"השירה נחוצה יותר מלחם, בייחוד בזמנים שבהם אין היא נחוצה כלל". משפט זה, של המשורר הפולני לודוויג סטאף, נרשם על הזמנות לקונצרטים של התזמורת הסימפונית היהודית בורשה ונראה כי הוא מבטא את האבסורד שיש בכמיהה למוסיקה ולתרבות בכלל, בתנאים של מחסור, מצוקה ואף סכנת חיים. ואכן דומה שמוסיקה ורצח-עם אינם עולים בקנה אחד. המוסיקה, בהיותה תחום של האמנות הקלאסית, חותרת למצוא ביטוי לאהבת היופי ולרגשות נעלים אחרים, ואילו השואה ואירועיה מסמלים את כל הרשע שבאדם. העיסוק ביצירות מוסיקליות מתקופת השואה אינו מסביר את כל התופעות האי-רציונליות של אימי השואה, אך גם הוא בדומה ליצירה האמנותית, יש בכוחו להאיר פן מסוים של אותה תקופה אפלה בתולדותינו, ולהעיד על יכולת העמידה המופלאה של העם היהודי בשואה. היצירה המוסיקלית היא אמנם פרי של דחף פנימי ואולם לא ניתן לנתקה מנסיבות רוחניות וחברתיות של הסביבה. הצלחתה של היצירה המוסיקלית בשואה התאפשרה שכן היא נכתבה לפי דרישות הזמן והמקום, בין שמדובר בתפילה, ביצירה קולית או תזמורתית, או בשירי-עם.
הפעילות המוסיקליות התרחשה בגטאות ורשה, לודז', קרקוב, פשמישל, לבוב ווילנה, והתקיימה פעמים רבות בתנאים קשים ומשפילים, דבר שמעיד על רצון לנגן בכל מחיר. במחנות ההשמדה שמשה המוסיקה למטרות שונות, לאו דווקא לרווחתם של האסירים. המוסיקה לרוב נכפתה על הנגנים ושמשה על מנת להונות את האסירים בהגיעם אל המחנה (דוגמת סוביבור) ואף להתעלל בהם. כדוגמא לכך ניתן לציין את העובדה שהנגנים אולצו לנגן שירי לכת עליזים בשעה שחבריהם למחנה יצאו לעבודה ושבו ממנה לאחר יום מפרך. במקרים אחרים, היו תופעות של שירה בגטאות ובמחנות השמדה, לפני ההוצאה להורג, ליד קברי האחים ובשעריהם של תאי הגזים. שירה זו הייתה ביטוי לאמונה בלתי מעורערת באלוהים. כך לדוגמא הרבי ישראל שפירא הי"ד מגרודז'יסק שיחד עם עדה גדולה של יהודים הובא לטרבלינקה, ולפני הכנסם לתאי הגזים נשא בפניהם דרשה שלאחריה הצטרפו כולם לשירת "אני מאמין" (מתוך: משה הוך, קולות מתוך החושך- המוסיקה בגטאות ובמחנות בפולין, יד ושם, ירושלים, תשס"ב, עמ' 146).

היצירה היהודית לאחר השואה
יצירות אמנות רבות מתחומים שונים העוסקות בשואה נוצרו מאז סיום המלחמה. העיסוק של אמנים מכל תחומי היצירה מבטא את הצורך של ניצולי השואה ובני הדורות הבאים לנסות ולהבין את האירוע המכונן והמרכזי הזה בהיסטוריה היהודית, האירופאית והאנושית. היצירה האמנותית מבטאת בדרך כלל במידה רבה את נקודת מבטו של היוצר, ותהליכים חברתיים ותרבותיים במקום בו הוא חי. יצירות האמנות שנוצרו לאחר המלחמה הן לפיכך בעלות ערך לחקר החברה ויחסה לשואה, דרך ייצוג השואה בהן.

ספרות
ספרות השואה מתחלקת לשלושה סוגים מרכזיים: ספרות היומנים (ראו 15.1.2), ספרות הזיכרונות וספרות יפה. ספרות הזיכרונות היא ספרות ייחודית שנכתבה בידי ניצולי השואה, ובה מתעדים הניצולים את סיפור חייהם. לרוב יש בה אלמנט ביוגרפי נרחב. כתיבת העדות לעתים שנים רבות אחרי המאורעות, נותנת את הזווית הייחודית של העד שחווה אותם ושרד. בספרות זו מתוארים על-פי רוב מאורעות היסטוריים מתוך הזווית האישית של הכותב, ובכך חשיבותם הגדולה. ספרים אלו מאירים לנו את ההתמודדות האנושית, ואת הפנים הייחודיות שלה. ברוב ספרי הזיכרונות מתארים ניצולי השואה גם את חייהם כילדים לפני המלחמה, וכן את שיקומם אחרי המלחמה; בכך הם פותחים לנו פתח להבנת סיפור חייהם המלא, ואת המשמעות העצומה של השואה בתוך מכלול חייהם. הבנת הסיפור האנושי המלא תורמת לנו להבנה של השואה כאירוע היסטורי חסר תקדים. הספרות היפה נכתבה על-ידי סופרים שונים, חלקם ניצולי שואה בעצמם, חלקם בני דור שני או שלישי. בספרות זו האלמנט המשמעותי הוא אלמנט הבדיון כאשר השואה, ששברה שבר כה עמוק בתרבות האנושית, מהווה מקור השראה לבחינת הרוח האנושית דרך היצירות הספרותיות. הספרות היפה עשויה לעסוק בשואה עצמה, וכן בהשפעות ארוכות הטווח שלה ברמה האישית או הכללית. בין הסופרים בני הדור הראשון ניתן לציין אהרון אפלפלד, אידה פינק, פרימו לוי, אימרה קרטיס ואחרים. בין בני הדור השני ניתן לציין ספורים כמו: ליזי דורון, גבריאלה אביגור-רותם, נאוה סמל, אמיר גוטפרוינד, סביון ליברכט ואחרים.

קולנוע
סרטים אינספור, עלילתיים ותיעודיים כאחד, ממדינות אירופה, אמריקה וכמובן ישראל, עוסקים בשואה. ריבוי הסרטים מבטא במידה רבה את מרכזיות נושא השואה והניסיון האנושי להבין אותו. הקולנוען הראשון שעשה ניסיון מקיף ומעמיק להסביר את השואה היה קלוד לנצמן בסרטו המונמנטלי "שואה" בן שש השעות. בסרט שצולם במדינות שונות ובשפות שונות ראיין לנצמן רוצחים נאציים, עומדים מן הצד מקרב עמי אירופה, וקרבנות יהודיים. הוא שאל אותם שאלות על אירועים שהתרחשו בשואה, תוך ירידה לפרטי פרטים של האירועים. הקולנוע העוסק בשואה הוא מדיום רב עוצמה, מכיוון שהדימויים הויזואליים המשתקפים בו, מעצבים במידה רבה את עולם הדימויים שלנו. סרטים פופולריים של קולנוענים מפורסמים כגון "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג או "הפסנתרן" של רומן פולנסקי, הגיעו למיליוני אנשים ברחבי העולם. חלק מהמליונים שצפו בסרטים לעתים אינם יודעים דבר על השואה, והסרט משמש עבורם מקור מידע יחיד.
בקולנוע הישראלי ראוי לציון סרטה הדוקומנטרי של הקולנוענית ארנה בן דור ניב "בגלל המלחמה ההיא", אשר מביא את סיפורם המשפחתי של המוזיקאים בני הדור השני יהודה פוליקר ויעקב גלעד. סרט זה הביא לראשונה את סוגיית הדור השני לציבוריות הישראלית, והיווה פתח לדיון אמנותי נרחב בנושא, ביצירות שבאו אחריו.

תאטרון
יותר מכל דרך אחרת של ביטוי אמנותי, מעמיד התיאטרון בפני העוסקים בו את מגבלותיה של האמנות בהעברת החוויה האנושית של השואה אל קהל הצרכנים.
בניגוד לשירה, לפרוזה ואף לקולנוע, הקרבה הבלתי אמצעית, על סף נגיעה, שבין הצופה במחזה למבצעיו, יוצרת מגבלות כמעט בלתי עבירות של שפה אמנותית ומאלצת את המחזאי, הבמאי והשחקן לחפש דרכים אחרות, פעמים רבות עקיפות ואלגוריות, כדי להתמודד עם הנושא.
יחד עם זאת, השואה היא מן הנושאים החוזרים ועולים בדרמה העברית משנות ה – 50 ועד ימינו. המחזאות הישראלית טיפלה בהיבטים שונים של השואה: מפגשם של הניצולים עם החברה הישראלית, שאלת זהותו של הניצול ועולמו הרוחני, יחסו של היישוב לשאלות ההצלה, חיי הגטו ועוד. ואולם, בניגוד לכותב ההיסטוריה, מתייחס התיאטרון אל המציאות העכשווית והיא שעומדת במרכז היצירה. ייתכן שיותר מכל יכולה הדרמה העברית בנושא השואה ללמד על התייחסותה של החברה הישראלית לעצמה ולשאלות מוסריות המטרידות אותה והקשורות לשואה; בוודאי שאין זה מתפקידה ואין ביכולתה לספר את הסיפור ההיסטורי.
אחד המוטיבים המרכזיים, החוזרים במחזות השונים על נושא השואה, הוא הניסיון לבחון, מתוך פרספקטיבה היסטורית, את סוגיית שיתוף הפעולה עם הגרמנים בתקופת השואה במחנות ובגטאות. דילמה מוסרית זו הוצגה כבר ב – 1954 במחזהו של נתן שחם "חשבון חדש", והיא עלתה שוב במחזות "קסטנר"
(1985) של מוטי לרנר ו"גטו" (1984) של יהושוע סובול. בין השאלות שנידונו במחזות אלו היא: מהו הגבול והסייג המוסרי המתיר להפקיר חלק מהיהודים להשמדה כדי להציל אחרים?
מהו קנה המידה להערכה ולשיפוט של ההנהגה היהודית בשואה? שאלות אלה ואחרות הן כאמור ביטוי לדילמות בהן החברה הישראליתעסקה החל משנות ה-50 ואילך, והן לא מבטאות בהכרח את הלך הרוחות ששרר בתקופת השואה.

אמנות
אחת הדרכים המרכזיות באמצעותה התמודדו יוצרים, ניצולי שואה ואחרים, עם נושא השואה, היא האומנות. מעבר למסר האמנותי או האנושי, שמור לאמנות תפקיד חשוב בעיצובו ובשימורו של הזיכרון. מהו התפקיד שיש לאמנות? האם מדובר בתיאור ויזואלי של המציאות גרידא או שמא האומנות היא כלי באמצעותו ניתן להתמודד עם שאלות של אחריות, גורל וכו'. בעניין זה ניתן לדבר על שתי גישות עיקריות ביחס לאמנות: אבא קובנר גרס כי היצירה האמנותית – הציור והפסל, הסיפור והשיר, להבדיל מן המחקר ההיסטורי – אינה צריכה להשיב על השאלה כיצד כל זה קרה. אין היא צריכה לשפוט, או לקבוע מי אשם או לקבוע הלכה בדבר מידת אחריותו של האדם למעשיו. תפקידה של היצירה האמנותית הוא לאפשר לדורות הבאים להציץ אל אותה "פלנטה אחרת", שהייתה, כדברי קובנר, "כוכב הלכת שלנו". (בלטמן, דניאל, בשביל הזיכרון 24, יד ושם, ירושלים,1997, עמ' 3).ואולם לדעת רבים דווקא האמנות היא שמאפשרת לדון במה שמעבר לאירועים עצמם, כדברי אהרון אפלפלד: "האמנות, ואולי רק האמנות, היא תריס מפני הבנאלי, השגור והבלתי רלבנטי, ואם להרחיק לכת, תריס בפני הפשטנות." (אפלפלד, אהרון, "הניצולים, הזיכרון והיצירה האמנותית", בשביל הזיכרון 24, יד ושם, ירושלים, 1997, עמ' 7).
ניצולי שואה בשנים שלאחר השואה, השתמשו ביצירות האמנות פעמים רבות על מנת לתעד את מה שעבר עליהם, אך מעבר לכך, היה לאמנות גם תפקיד של ריפוי. בתחילה הם תארו בעיקר את תנאי החיים הקשים ששררו במחנה אך בשלב מאוחר יותר, ביטאה האומנות שלהם את רגשות התסכול והזעם, שהיו עצורים בתוכם עד השחרור, ושרק לאחריו יכלו להביע אותם מבלי להסתכן בנזק עצמי. אחת הדילמות אתה היו צריכים להתמודד אומנים שיצרו לאחר השואה, היא העובדה שלא היה מדובר עוד ביצירה לצורכי תיעוד, כי אם ביצירת אומנות גרידא. וכאן התעוררה השאלה האם ניתן ומותר לגשר על התהום הפעורה בין מושגים שונים כל כך במהותם כמו "אמנות" ו"שואה". מעבר לכך, אחד האתגרים בהקשר זה היה לדאוג לכך שהצופה יתבונן ביצירה ולא ידחה אותה על הסף.
כיוון שהתיאור האמנותי של אירועי השואה נועד לא רק לתאר אלא גם לנסות ולהבין את שאלת האחריות לשואה, נעשה שימוש בסמלים שונים שתכליתם לפרש את האירועים. לדוגמא, הפניה לסמלים נוצריים כגון: הצלוב, משמעותה כי האחראים למה שקרה הם לא רק הנאצים אלא הנוצרים והנצרות עצמה. ביצירות רבות עשו האמנים שימוש בסמלים תנכיים כגון איוב או פרשת העקידה על מנת להביע את כעסם על אלוהים שנתן לשואה להתרחש ולא הציל את בני עמו.
את האומנים שיצרו לאחר השואה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות:

  1. דור הניצולים עליהם נמנים אמנים שחוו את השואה על בשרם, כגון: ליאון אנגלסברג, שמואל בק, משה הופמן, מרסל ינקו, או כאלה שבני משפחותיהם נרצחו ולכן נפשם נשארה מצולקת. לדוגמא: מרדכי ארדון, נפתלי בזם, בן שהאן ועוד. יצירתם של האמנים הללו מתאפיינת בדרך כלל בצורך לספר, לזעוק, לבטא כאב ולמחות.
  2. אמנים שיצרו בשנים מאוחרות יותר החל משנות השישים ואילך. על אמנים אלה נמנים ג'ונתן בורופסקי, יגאל טומרקין, חוני המעגל, מאוריציו לסנסקי. בקבוצה זו המוות הוא מוטיב מרכזי בעיצוב הזיכרון.
  3. אמנים בני הדור הצעיר המציגים עמדה חדשה ביחסה של האמנות המקומית לשואה. ביצירותיהם יש ביטוי לשאלות פילוסופיות בנוגע למוסר, עמדת הקורבן והתוקפן מתוך הפיכת סמלי הכח של המשטר הנאצי לחלק מן הלקסיקון של הספה החזותית. ביניהם ניתן למנות את לארי אברמסון, אסף בן צבי, גרי גולדשטיין, משה ניניו, רותי נמט, אורי קצנשטיין, שמחה שירמן ועוד.

שאלות חקר

יצירה יהודית בשואה

  • כיצד ניתן להבין את הדחף של אמנים ליצור בתקופת השואה? מהם הקשיים בפניהם ניצבו אנשים שביקשו ליצור בתקופה זו?, וכיצד התמודדו עם אותם קשיים?
  • מהו כוחה של יצירה אמנותית חזותית , לעומת צילום לעומת יצירות ספרותיות, ספרי היסטוריה, ספרי זכרונות וכו'
  • מהן השאלות איתן התמודדו אמנים באמצעות יצירותיהם? (מומלץ להתמקד באמן מסוים, או ביצירות של כמה אמנים העוסקות באותו נושא).
  • היחס שבין עבודת אמנות רשמית/כפויה לבין עבודה מחתרתית – כיצד הדבר בא לידי ביטוי בגטו טרזיינשטאט?
  • על האומן ודרכיו: יצירת האומנות כדרך להתמודדות.
  • אומנות מטעם: אומנות כפויה – האם אומנות?
  • האם באמת יכולה להיות כפויה או שניתן לראות בה את נפשו החופשית של היוצר?
  • המציאות בגטו טרייזנשטאט -כיצד מבטאות יצירותיו של פטר גינז את ההתמודדות עם מציאות החיים בגטו?
  • האלבום טומי של בדז'ריך פריטה – היחס בין המציאות האמיתית למציאות המדומה.
  • האלבום טומי – כיצד משתקפת הילדות בשואה בסיפורה של יצירת אומנות?
  • יצירותיו של בדז'ריך פריטה – כיצד משקפות יצירותיו את היחס שבין האמת לבין המראה החיצוני?

מוסיקה

  • במה התופעה של יצירה מוסיקלית מהווה תופעה ייחודית על רקע היצירה היהודית בשואה?
  • מהם הקשיים הייחודיים של מוסיקאים שפעלו וניגנו בגטאות? ומה היו התפקידים שמלאו מוסיקאים יהודיים בשירות הנאצים?
  • במה שונה התפקיד שמילאו מוסיקאים בגטאות לעומת זה שמילאו במחנות? כיצד התמודדו אסירים עם הכורח לנגן בנסיבות של כפיה?
  • באלו אופנים שימשה המוזיקה בהתמודדות היהודים אל מול גורלם?
  • חיי האומן/המוזקאי לפני המלחמה ויצירתו בתקופת המלחמה – המשך? ניתוק? שינוי?
  • מה הייתה מידת הקשר בין היצירה המוזיקלית בשואה ביחס ליצירות המוזיקליות של אותה תקופה במקומות אחרים.

יצירה יהודית אחרי השואה
אומנות

  • מהי הפרובלמטיקה שיש בהפיכת זיכרון והיסטוריה של השואה לאמנות? כיצד ניתן להתמודד עם קושי זה?
  • "כתיבת שירה אחרי אושוויץ הינו אקט ברברי" (תיאודור אדורנו) – תאר את הדיון שקיים סביב סוגיה זו וחווה דעתך.
  • מהן התקופות השונות ביצירה בנושא השואה? האם ניתן להצביע על מגמות מייחדות בתקופות שונות (כגון מי יוצר: ניצולים, דור שני וכו').
  • באילו נושאים התמקדו היוצרים בתקופות היצירה השונות ומה היו המסרים המרכזיים שלהם? במה הושפעו מגמות אלו מתפיסת השואה בחברה הישראלית או בעולם בכלל, במה הושפעו מגמות אלו ממגמות באומנות בכלל?

קולנוע

  • "רשימת שינדלר" – שירות רב ערך או בעייה חמורה לאיש החינוך ולהיסטוריון?
  • "בגלל המלחמה ההיא" – נקודת מפנה בציבוריות הישראלית - האמנם?
  • השואה בסרטיו של הקולנוען הפולני ויידה – האם הסיפור הפולני בא על חשבון הסיפור היהודי?
  • אילו שינויים התחוללו לאורך השנים בייצוג השואה בשיח הישראלי? (ניתן להתמקד בז'אנר אמנותי יחיד, או לבחון את השאלה לאור יצירות מתחומים שונים)
  • האם ניתן להצביע על גבולות ייצוג השואה בציבוריות הישראלית?

תיאטרון

  • באיזו מידה ניתן ללמוד ממחזות תיאטרון שונים על הדילמות המעסיקות את החברה הישראלית ביחסה לשואה? (ניתן להתמקד במחזה מסוים כגון: "קסטנר" או "גטו")
  • האם אפשר לחלק את דרך הטיפול של התיאטרון הישראלי בשואה לפי פרקי זמן שונים? מה הייתה ההתייחסות בשנות ה – 50, בצמוד לאירוע ומה טיבה כיום? מהן הסיבות לשינויים שחלו?
  • כיצד ניתן לאפיין את דמותו של הנאצי בתאטרון הישראלי? האם חל בו שינוי לאורך השנים?
  • מהן המגבלות של שפת התיאטרון לעומת היצירה הקולנועית או הספרותית? מהן ההשלכות שיש למגבלות אלה מבחינת היכולת להתמודד עם נושא השואה? כיצד בא הדבר לידי ביטוי במחזות שהועלו בתיאטרון הישראלי?
  • במה עסקו יצירות התיאטרון שהועלו בתקופת השואה ומה היה יחסו של התיאטרון הישראלי אל השואה? כיצד ניתן להסביר הבדלים אלו?

ספרות

  • ספרות ילדים – מה מייחד את סיפור השואה בספרות זו לעומת ספרות רגילה? (מומלץ לעקוב אחר נושא מסוים במספר ספרי ילדים או לנתח מכלול נושאים בספר אחד)
  • התמודדות ילדים עם בעיות זהות – עדות מול ספרות.
  • מהם מאפייני ספרות הדור השני?
  • תאר את ההבדלים המרכזיים בין יצירות שנכתבו ע"י אנשים בתקופת השואה עצמה, לבין יצירות שנכתבו לאחר שנים? מהם היתרונות והחסרונות של כל אחד מהז'אנרים הנ"ל? (מומלץ להתמקד במספר דוגמאות).

רשימה ביבליוגרפית

יצירה יהודית בתקופת השואה
כללי

  1. אברהם, דורון, "חיי התיאטרון בגטו", בשביל הזיכרון 9, יד ושם, ירושלים, 1995.
  2. אונגר, מיכל, לודז', אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים, תשס"ה, עמ' 470-504.
  3. בונדי, רות, שורשים עקורים, פרקים בתולדות יהודי צ'כיה בשנים 1939-1945, יד ושם ובית טרזין, ירושלים, 2002, עמ' 61-79.
  4. בונדי, רות, קראו לו חבר, עיתון הילדים "קמרד" מגטו טרזיינשטאט 1943-1944, יד ושם, ירושלים, תשנ"ח.
  5. בכרך, צבי, (עורך), "אלה דברי האחרונים" מכתבים אחרונים מן השואה, יד ושם, ירושלים, תשס"ג.
  6. גליקסברג, ליברמן, צללים, המרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל אביב, תשנ"ד.
  7. זריז, רות, "פעילות תרבותית כנשק למאבק על הקיום?", דפים לחקר תקופת השואה ז', אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות, חיפה, 1989, עמ' 201-205.
  8. לוין, איתמר, מבעד לדמעות – הומור יהודי בתקופת השואה, יד ושם וידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ד.
  9. קרן, נילי, רסיסי ילדות, חינוך הילדים והנוער בגיטו טרזינשטאט ובאושוויץ-בירקנאו, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1993, עמ' 83-110.
  10. רינגלבלום, עמנואל, כתבים אחרונים, יחסי פולנים יהודים ינואר 1943-אפריל 1944, יד ושם ובית לוחמי הגטאות, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 100-163.
  11. תידור באומל, יהודית, "בעקבות המוזה של משורר הגטאות", דפים לחקר תקופת השואה ט', אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות, חיפה, 1991, עמ' 270-273.
  12. אין פרפרים פה, ציורים ושירים של ילדי גטו טרזינשטאט, מורשת, 1996.

ספרות
יומנים –מקור

  1. ברג, מרי, גטו ורשה, נ. טברסקי, תל אביב, תש"ו.
  2. היימן, אווה, יומנה של אווה היימן, יד ושם, ירושלים, תשכ"ד.
  3. הילסום, אתי, חיים כרותים, יומנה של אתי הילסום 1941-1943, כתר, ירושלים, 1985.
  4. כהנא, דוד, יומן גיטו לבוב, יד ושם, ירושלים, תשל"ח.
  5. מילר, ברוך, ואולי השמים ריקים, ידיעות אחרונות, יד ושם, ירושלים, תשנ"ט.
  6. לוין, אברהם, מפנקסו של המורה מיהודיה, גיטו וארשה, אפריל 1942-ינואר 1943, בית לוחמי הגיטאות הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.
  7. לזרסון- רוסטובסקי, תמרה, יומנה של תמרה, קובנה 1942-1946, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ו.
  8. פלינקר, משה, הנער משה, יומנו של משה פלינקר, יד ושם, ירושלים, תשל"ח.
  9. פראנק, אנה, יומנה של נערה, דביר, תל אביב, 1992.
  10. פרחודניק, צאלק, התפקיד העצוב של התיעוד, יומן מחבוא, כתר, ירושלים, 1993.
  11. צ'רניאקוב, אדם, יומן גיטו וארשא, יד ושם, ירושלים, תש"ל.
  12. קומולי, נתן אוטו, יומן בודאפשט 1944, ילקוט מורשת ל"ז, מורשת, תל אביב, 1984, עמ' 77-110.

יומנים –מחקר

  1. בן-ששון, חוי, "לדמותם של ראשי היודנראט בשואה – מבט מתוך יומני התקופה", בשביל הזיכרון 36, יד ושם, ירושלים, 2000, עמ' 27-37.
  2. גוטמן, ישראל, אדם צ'רניאקוב – האיש והיומן, ילקוט מורשת י', מורשת, תל אביב, 1969, עמ' 122-143.
  3. גולדברג, עמוס, "יומני השואה – סיפורם של חסרי האונים", בשביל הזיכרון 13, יד ושם, ירושלים, 1996.
  4. גולדברג, עמוס, "יומני השואה כסיפורי חיים".
  5. דביר, בתיה, "אדם צ'רניאקוב – האיש בראי יומנו", בשביל הזיכרון 13, יד ושם, ירושלים, 1996.
  6. דביר, בתיה, דמותו של יו"ר היודנראט של יהודי וארשה כפי שהוא משתקף מיומנו ובעיני בני זמנו, ילקוט מורשת ע"ה, מורשת, תל אביב, 2003, עמ' 27-64.
  7. טרסי, אניטה, "יומנים וזכרונות נאוחרים. נשים קשישות מן הרייך בגטו טרזין", דפים לחקר תקופת השואה יד', אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות, תל אביב, 1997, עמ' 149-186.
  8. כהן, נתי, "יומנים מליטא – חיי היומיום והגורל היהודי", בשביל הזיכרון 13, יד ושם, ירושלים, 1996.
  9. כהן, נתן, "השתקפותה של מציאות ההכחדה ביומנים שנכתבו בליטא בשנים 1941-1945", דפים לחקר תקופת השואה י', אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות, חיפה, תשנ"ג, עמ' 257-277.
  10. לוין, דב, "המשטרה היהודית בגטו קובנה בעיני עצמה", יד ושם-קובץ מחקרים כ"ט, יד ושם, ירושלים, תשס"א.
  11. פוזננסקי, רנה, "ז'אק ביילינקי: יומנו של עיתונאי יהודי בפאריס הכבושה, 1940-1942", בשביל הזיכרון 13, יד ושם, ירושלים, 1996.
  12. פרבשטיין, אסתר, "יומנים ופרקי זיכרונות כמקור היסטורי - יומנו וזכרונותיו של רב ב"בית עבדים קונין", יד ושם קובץ מחקרים כ"ו, יד ושם, ירושלים, תשנ"ח.
  13. רושקובסקי, לאה, גזית , לאה, "המשטרה היהודית בראי היומנים", בשביל הזיכרון 13, יד ושם, ירושלים, 1996.
  14. על אישיותו של צ'רניאקוב, ילקוט מורשת י', מורשת, תל אביב, 1969, עמ' 144-155.

אמנות

  1. באומינגר, אריה, "על האמנות בתקופת השואה", משואה ג', משואה, תל יצחק-תל אביב, תשל"ה, עמ' 48-56.
  2. בדז'יך, פריטה, תומי, יד ושם, ירושלים, 1999.
  3. בילסקי, אמילי, ד, "אמנות בתקופת השואה", בשביל הזיכרון 24, יד ושם, ירושלים, 1997.
  4. ברוטין, בתיה, "השתקפות החיים בטרזיינשטאט בציורים" בשביל הזיכרון 14, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 33-36.
  5. גוטרמן, בלה, מורגנשטרן, נעמי, הגדה של פסח ממחנה גירס – GURSסיפורו של מחנה הסגר בצרפת, יד ושם, ירושלים, תשנ"ט.
  6. טרסי, אניטה, "היצירה האמנותית בגטו טרזין", בשביל הזיכרון 14, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 27-32.
  7. יאנקו, מרסל, קו הקץ, עם-עובד, תל-אביב, 1981.
  8. מאקורבה, לנה, "פרידל דיקר-ברנדיז ותלמידיה", בשביל הזיכרון 24, יד ושם, ירושלים, 1997, עמ' 25-34.
  9. שלמון, עירית, "פליקס נוסבאום, תמונות משם", בשביל הזיכרון 24, יד ושם, ירושלים, 1997, עמ' 18-24.

מוסיקה

  1. הוך, משה, קולות מתוך החושך, המוסיקה בגטאות ובמחנות, יד ושם, ירושלים, תשס"ב.
  2. הוך, משה, "החיים המוסיקליים בגטאות", מחניים 8, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 108-111.

יחידות לימוד – אומנות

  1. מורגנשטרן, נעמי, שגיא, כרמית, "אגדת הילדים מגטו לודז", חוברת למורה, יד ושם, ירושלים, 1998.
  2. טרסי, אניטה, רובין בלהה, חוברת הדרכה לצפייה בסרט "חלומות כלואים", ציורי ילדים מגטו טרזין, בית טרזין, 1998.
  3. סלומון-חובב, אביה, זיסנויין, יואל, במחבוא, סדנת אומנות, חוברת לתלמיד+מדריך למורה, יד ושם, ירושלים.
  4. קרן, נילי, גולנדסקי, שרה, טרזירנשטאט, פעילויות לימודיות בעקבות ציורים, שירים וקטעי יומן, המרכז להוראת השואה, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 1991.

יצירה יהודית לאחר השואה
אמנות

  1. אפלפלד, אהרון, "הניצולים, הזיכרון והיצירה האמנותית",בשביל הזיכרון 24, יד ושם, ירושלים, 1997.
  2. יבלונקה, חנה, "ציירים ניצולי שואה בישראל – היבט נוסף לשתיקה שלא הייתה", אלמוג, שמואל, ועוד (עורכים), השואה היסטוריה וזיכרון, ספר יובל לישראל גוטמן, יד ושם, המכון ליהדות זמננו, תשס"ב.
  3. עמישי-מייזלש, זיוה, "האמנות החזותית והשואה", מחניים 9, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 286-303.
  4. צים, יעקב, שברים ואור, יד ושם , ירושלים, תשס"ד.

ספרות יפה
זכרונות- מקור

  1. אמרי, ז'אן, מעבר לאשמה ולכפרה, עם עובד, תל-אביב, תשס"א.
  2. אפלפלד, אהרון, סיפור חיים, כתר, ירושלים, 1999.
  3. אפלפלד, אהרון, מכרה הקרח, כתר, ירושלים, 1997.
  4. אפלפלד, אהרון, תור הפלאות, הקיבוץ המאוחד, 1987.
  5. אפלפלד, אהרון, מכוות האור, הקיבוץ המאוחד, 1980.
  6. אפלפלד, אהרון, מסילת הברזל, כתר, ירושלים, 1992.
  7. אפלפלד, אהרון, קאטרינה, כתר, ירושלים.
  8. בגלי, לואיס, שקרים של מלחמה, עקד/גוונים, תל אביב, 1995.
  9. בונדי, רות, שברים שלמים, גוונים, תל אביב, 1997.
  10. בורובסקי, תדיאוש, פרידה ממריה, עם עובד, תל אביב, 1996.
  11. בקר, יורק, יעקב השקרן, עם עובד, תל אביב, 1976.
  12. גולן, שמאי, (עורך), פרקי עדות וספרות, יד ושם בשיתוף עם משרד החינוך, תל אביב, 1976.
  13. ויזל, אלי, הלילה,ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2005.
  14. טדסקי, ג'וליאנה, יש מקום על פני האדמה, יד ושם, תשס"א.
  15. לוי, פרימו, הזהו אדם?, עם עובד, תל-אביב, 1993.
  16. לוי פרימו, זמן שאול, הקיבוץ המאוחד, 1998.
  17. לוי, פרימו, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל-אביב, 1986.
  18. סמפרון, חורחה, הכתיבה או החיים, הקיבוץ המאוחד, 1997.
  19. פינק, אידה, נלך בלילות נישן בימים, הקיבוץ הארצי, תל אביב, 1993.
  20. פיזאר, שמואל, כעוף החול, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1979.
  21. פלגי, אריה, בוקר טוב שואה וגבורה, פועלים, תל אביב, 1996.
  22. פרל, שלמה, אירופה אירופה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1994.
  23. פרנקל, אלונה, ילדה, מפה, תל-אביב, 2004.
  24. פרנקל, ויקטור, האדם מחפש משמעות, מבוא ללוגותרפיה, דביר, תל אביב, 1981.
  25. ק, צטניק, סלמנדרה, הקיבוץ המאוחד, 1987.
  26. ק, צטניק, בית הבובות, הקיבוץ המאוחד, 1989
  27. קרטיס, אמרה, ללא גורל, עם עובד, תל-אביב, 2001.
  28. רז-רושנזטיין, מרים, ציפורים בשחור לבן, מורשת ויד ושם, תל אביב, 2002.

ספרות הדור השני

  1. אביגור-רותם, גבריאלה, חמסין וציפורים משוגעות, קשת, תל אביב, 2001.
  2. בוצ'ן, יעקב, ילד שקוף, זמורה-ביתן, תל אביב, 1998.
  3. גוטפרוינד, אמיר, שואה שלנו, זמורה-ביתן, לוד, 2002.
  4. דורון, ליזי, למה לא באת לפני המלחמה, חלונות, תל אביב, 1998.
  5. דורון, ליזי, הייתה פה פעם משפחה, כתר ויד ושם, ירושלים, 2002.
  6. דורון, ליזי, ימים של שקט, כתר, יד ושם, ירושלים, 2003.
  7. סמל, נאוה, כובע זכוכית, הוצאת הקיבוץ הארצי, תל אביב, 1988.
  8. סמל, נאוה, צחוק של עכברוש, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2001.
  9. צינמון, אורי, מחיקון, חלונות, תל אביב, 1998.

שירה

  1. בירנבאום, הלינה, שירים לפני ומתוך המבול, ספריית מעריב, תל אביב, 1990.
  2. גבירטיג, מרדכי, העיירה בוערת, מורשת, 1967.
  3. גרוס, נתן, יעז-קסט, איתמר, קלינוב, רנה (עורכים), השואה בשירה העברית – מבחר, יד ושם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים, 1974.
  4. גרינברג, אורי, צבי, מבחר שירים, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1979.
  5. דגן, בת-שבע, ברוך הדמיון, ארור הדמיון, מורשת ויד ושם, תל אביב, 1997.
  6. דגן, בת-שבע, היום בכתה לי הצפירה, יד ושם, ירושלים, 2002.
  7. הרצל, רחל, בצל החיים, שירים, שם, ירושלים, תשנ"ה.
  8. וידר, יצחק, פירורים, לקט שירה ורשמים, הוצאת ירון גולן, תל אביב, 1996.
  9. וינלד, דוד, וייכרט, רפי (עורכים), אחרי מהפכות רבות , מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945, כרמל, ירושלים, 2000.
  10. זגייבסקי, אדם, מיסטיקה למתחילים, קשב לשירה ולמסה, 1999.
  11. חליף, נורית, חוויה גרמנית, עקד, תל אביב, 1993.
  12. מילוש, צ'סלב, וזרח השמש ובא השמש, שוקן והקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1981.
  13. פלדמן, זיוה, שירים בנושא השואה לכתות ד'-ח', ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר-אילן.
  14. צלאן, פאול, סורג-שפה, שירים וקטעי פרוזה, הקיבוץ המאוחד, 1994.
  15. קובנסקי, אדית, אחרי אושוויץ, עקד, תל אביב, 1998.
  16. קובנר, אבא, עד לא אור, הקבוץ הארצי, תל אביב, 1947.
  17. קיכלר גיל-עד, ציפי, אל שמי הנשמות הגנוזות, הוצאת המחברת, תל אביב, 1988.
  18. שימבורסקה, ויסלבה, שלהי המאה, קשב לשירה, 1998.
  19. שנברג, מירי, כי המחר הוא האתמול, טרקלין, תל אביב, 1987.

ספרות ושירה-מחקר

  1. אוירבך, רחל, "שני רומנים רבי-מכר על גיטו וארשא", יד ושם-קובץ מחקרים ה', יד ושם, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 295-311.
  2. אילן, נחם, בין תודעה לזיכרון ובין ספרות להיסטוריה- ביקורת על ספרה של ברוניה קליבנסקי – אריאדנה, ילקוט מורשת ע"ז, מורשת, 2004, עמ'173-176.
  3. בלטמן, דניאל, "אנחנו אסירים של הזכרון ושל הזמן" – שיחה עם אידה פינק, בשביל הזיכרון 11, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 6-10.
  4. בקרמן, שרה, השתקפות תסמונת "בני ניצולים" בספרות בני הדור השני", בשביל הזיכרון 11, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 16-21.
  5. ג'נסן, ג'ויס, "נשמת ילדותנו – עמידה רוחנית בספרות השואה", יד ושם-קובץ מחקרים ט"ו, יד ושם, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 147-151.
  6. הורביץ, צפורה, ציפורים בשחור לבן, ילקוט מורשת ע"ג, מורשת, תל אביב, 2002, עמ' 178-181.
  7. הורביץ, צפורה, אמנם ילדות עשוקה, אבל בגרות יוצרת – ביקורת על הספר ילדה של אלונה פרנקל, ילקוט מורשת ע"ח, מורשת, תל אביב, 2004, עמ' 183-186.
  8. יעוז, ח', סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטראנס היסטורית, עקד, 1980.
  9. יעוז, חנה, השואה בשירת דור המדינה, עקד, 1984.
  10. יעוז, חנה, שלושה דורות בשירה העברית בנושא השואה, עקד, 1990.
  11. יעוז, חנה, הניגון והזעקה, מחקר בשירת השואה של משוררי שנות ה – 40 בארץ ישראל, עקד, תל אביב, תשנ"ה.
  12. יעוז, חנה, שירת השואה של משוררים ניצולים: בין אימה קונקרטית לאימה קיומית, בשביל הזיכרון 11, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 11-15.
  13. יעוז, חנה,"ספרות השואה ושירתה בעברית", מחניים 9, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 274-285.
  14. יעוז, חנה, "השירה העברית בנושא השואה: משוררים ניצולים ובני ניצולים", יד ושם-קובץ מחקרים כ"ד, יד ושם, ירושלים, תשנ"ה.
  15. לאור, דן, האם כתב עגנון על השואה?, יד ושם קובץ מחקרים כ"ב, יד ושם, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 15-47.
  16. מנס, אילנה, "אני רוצה שלילדה שלי יספרו על סינדרלה ולא על אושוויץ", בשביל הזיכרון 11, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 26-29 (המאמר הוא ניתוח הסיפור "כריתה" של סביון ליברכט).
  17. רפאל, שמואל, "שואת יהודי יוון בספרות הלאדינו", מחניים 8, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 140-147.
  18. שיינטוך, יחיאל, "מפעל הנצחה של אדם אחד- התקבלות הרומן "סלמנדרה" של ק.צטניק בשנים 1946-1947, על פי הביקורת בעיתונות בארץ ישראל", דפים לחקר השואה ט"ז, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות, תל אביב, 2000, עמ' 143-166.
  19. שיינטוך, יחיאל, "התודעה המאוחרת של סופרי השואה- בהשוואה לטקסטים שנכתבו בגטאות ובמחנות ריכוז – הממד הכרונולוגי והטקסטואלי", דפים לחקר תקופת השואה י"א, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות, חיפה, תשנ"ד, עמ' 67-83.
  20. שקד, גרשון, הנצחה הומניסטית של חוויה בלתי הומנית, בשביל הזיכרון 11, יד ושם, ירושלים, 1996, עמ' 4-5.
  21. שרף, מיכל, "השואה בספרות יהודי תוניסיה", מחניים 8, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 166-175.

סרטים

  • אירופה אירופה
  • אמבולנס
  • אמן
  • בגלל המלחמה ההיא
  • בזרועות זרים
  • הבריחה מסוביבור
  • החיים יפים
  • הפסנתרן
  • מאה ילדים שלי
  • מלחמה וזיכרון