חינוך והוראה מתוקשבת
חדש במרפ"ד – ינואר 2012
עיון
משפט אייכמן בירושלים
מאת גדעון האוזנר
הוצאת יד ושם, 2011
בתאריך 11.4.11 מלאו 50 שנה לפתיחת משפטו של אדולף אייכמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד ושם ובית לוחמי הגיטאות מגישים לקוראים מהדורה חדשה של הספר "משפט אייכמן בירושלים" מאת גדעון האוזנר עם פתח דבר מאת נשיא המדינה שמעון פרס ואחרית דבר מאת פרופ' אניטה שפירא. משפט אייכמן היה אירוע מרכזי במדינת ישראל ונקודת מפנה ביחסה של החברה אל ניצולי השואה, ובעקבותיו הפך סיפורם לחלק מן הנרטיב הישראלי. התובע במשפט היה גדעון האוזנר, ודברי הפתיחה שלו - "עמדי ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים" - ריתקו אליהם רבבות בני אדם. האוזנר נולד ב–1915 בלבוב שבפולין. אביו, דב ברנרד כיהן כחבר ב"סיים" הפולני ובשנת 1927 עלתה המשפחה לארץ כשהאב מונה לקונסול פולין בפלשתינה. האוזנר למד בגימנסיה הרצליה בת"א, השלים את לימודי המשפטים ב–1943 ושימש כעו"ד פרטי. בשנת 1960 הוא מונה ליועץ המשפטי לממשלה, שבועיים לפני שראש הממשלה דאז, דוד בן–גוריון הודיע לכנסת על לכידת אייכמן ועל העמדתו לדין. על האוזנר הוטל להכין את תיק התביעה ולעמוד בראשה.
בתפקידו כיועץ משפטי לממשלה עסק האוזנר בנושאים רבים נוספים ואומצה עמדתו בנושא מתן סמכויות ועצמאות היועץ המשפטי לממשלה. האוזנר כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגה הליברלית העצמאית בכנסות השישית, השביעית והשמינית וכשר בממשלה בשנים 1974-1977, בנוסף לכך הוא כיהן כיו"ר מועצת יד ושם, יו"ר האגודה לזכויות האזרח, יו"ר הוועדה הציבורית לשחרור נתן שרנסקי, ניסח את האמנה הבין–לאומית ללוחמה בטרור והִרבה להרצות בארץ ובעולם בנושאי האנטישמיות ולקחי השואה. מאז המשפט היה גדעון האוזנר לפה לא רק לששת המיליונים שהושמדו אלא אף לניצולי השואה בארץ ובעולם.
ילדים בראש המחנה ילדות ונעורים בעתות משבר ותמורה חברתית
בעריכת יעל דר, טל קוגמן ויהודית שטיימן
הוצאת מכון מופת, 2010
נקודת המוצא של קובץ מאמרים זה היא ש"ילדות" ו"נעורים" הם מושגים מרכזיים בסדר היום המודרני, וכי לא ניתן לדון באידיאולוגיות המודרניות הגדולות ובתהליכים המהפכניים, במשברים ובתמורות התרבותיות שחלו בשלוש המאות האחרונות, מבלי להזדקק להם. המודרנה, על גילוייה המגוונים, הרבתה בתיעול ילדים ובני נוער לצרכיה, וראתה בהם, בתרבותם ובאורחות חייהם הייחודיות, אמצעי מהפכני וגם מטרה.
הילדים והילדות, הנערים והנערות, ולא פחות מכך מושגי הילדות והנעורים המודרניים- "דור העתיד", "דור התקווה", "הדור הילידי הראשון", "דור המרד" - גויסו כדי להוביל שינוי ומהפכה, להפיח תקווה ולהוכיח את צדקת הדרך החדשה.
החל מן המאה ה-18, עם הופעתה של תנועת ההשכלה באירופה, ובהמשך במאות ה-19 וה-20, עם עלייתן של התנועות הלאומיות וצמיחתן של האידיאולוגיות המהפכניות הגדולות, בולט חלקם של ילדים ושל בני נוער ותפקידם של הילדות והנעורים בשדה הקרב התרבותי. התעלמות ממקומם בתהליכי השינוי המואצים תותיר את התמונה התרבותית חסרה.
אסופת מאמרים זו מתמקדת בילדים ובנערים, יהודים בעיקר, ובתפקידיהם החברתיים והתרבותיים שהוטלו עליהם בעתות משבר ובתקופות של תמורה ושל שינוי. בצד התפקידים המעשיים והסימבוליים שהוכתבו "מלמעלה", נבחנים גם תפקידים דוריים שגובשו "מלמטה", בקרב הצעירים, בינם לבין עצמם.
לאסופה שלושה שערים. השער הראשון מתמקד ברובו בילדים ובבינוי האומה העברית בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. השער השני דן בתפקידיהם המרדני של ילדים ושל בני נוער בעתות משבר ואסון במחצית הראשונה של המאה ה-20. השער השלישי בוחן את יחסיה של תרבות הילד עם מדינת הלאום במחצית השניה של המאה ה-20. המאמרים, הדנים בטקסטים שמבוגרים ייעדו לילדים ובטקסטים שילדים חיברו עברו עצמם, חושפים התגייסות פומבית לחיזוקה של האומה לנוכח איומי משבר,ומנגד גם זרמי עומק חבויים המציגים ערכים מתנגדים.
מות העיירה
מאת יהודה באואר
הוצאת יד ושם, 2011
"אנחנו יודעים שהיהודים נרצחו... ידוע לנו באופן מפורט למדי מי רצח אותם, היכן, איך ומתי... אבל מה שאנחנו רוצים לדעת, ואיננו יודעים, הוא איך חיו היהודים לפני שנרצחו..." ואת החלל הזה בא יהודה באואר למלא בספרו מוֹת העיירה המתעד בפירוט את חייהן של שבע עיירות בסְפָר המזרחי ועוד כמה עיירות בצורה מפורטת פחות, ואת מוֹתן - מוות שבא להן תחילה מידי הסובייטים (1939-1941) שחיסלו את העיירות כתופעה תרבותית-סוציולוגית-היסטורית ואחר כך מידי הגרמנים שהשמידו פיזית את העיירות ואת יושביהן היהודים בשנים 1941-1942 בעיקר.
זהו ספר חלוצי מפני שהמחקר על השואה במזרח אירופה מתרכז בעיקר בקהילות הגדולות ועד היום לא נכתב שום מחקר העוסק בעמידתן של העיירות היהודיות בפולין. באואר מעמיד במרכז ספרו שאלות רבות, כגון: מה הייתה השפעת הסובייטיזציה על הקהילות היהודיות? מה עלה בגורלם של הפליטים היהודים מפולין הכבושה שהגיעו אל הסְפָר המזרחי? האם סיפרו ליהודי המקום מה עבר עליהם בשלטון הגרמנים? מה קרה למוסדות היהודיים בשלטון הסובייטים? איך הסתדרו היהודים מבחינה כלכלית? האם שמרו הקהילות היהודיות על מידה לכידות קודם שנשמדו ונרצחו? מה היה טיבם של היודנרטים ואיך הגיבו בשלטון הגרמנים? האם הייתה "עמידה" כפי שהייתה בקהילות הגדולות? לא על כל השאלות אפשר לענות תשובות מלאות ומספקות, אבל ספרו של יהודה באואר שב ומאיר להרף עין את העיירות היהודיות על חייהן התוססים רגע לפני שנעלמו לבלי שוב"
זיכרון נפרד מאבן : אתיקה של הגדת השואה
מאת תמר קטקו
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
ליבו של אדם, מחשבותיו ויצירתו מחיים את הזיכרון השומר על ההנצחה מפני השכחה האורבת לפתחה תמיד. הזיכרון הוא ה"תורה שבעל פה" של ההנצחה. ספרה של תמר קטקו, זיכרון נפרד מאבן: אתיקה של הגדת השואה, מציע להבחין בין זיכרון להנצחה. ההנצחה עוסקת בעיצוב סטאטי של אירוע או דמות מן העבר, בעוד שהזיכרון הוא דינאמי ומותנה ב"כאן" וב"עכשיו", על כן הוא עוסק בתודעה הציבורית, במחשבה מתהווה, בשינון ובלמידה.
בפסיפס הישראלי הצפוף בולטות אבני זיכרון השואה והדילמות לגבי דרך שילובן בזיכרון הקולקטיבי. צמידות הזיכרון לשכחה והאיום שבהכחשת השואה, הם רק חלק מאותות האזהרה לגבי אחריותנו על תכני הזיכרון ועיצובו. בהיעדר קודים אתיים לזיכרון השואה ולמידת שילובו בזהות הישראלית ובתודעתנו הלאומית, מציעה מחברת הספר אתיקה של "הגדת השואה", בהשראת ההגדות הקיבוציות כמודל ייחודי לשינון זיכרון קולקטיבי, המושפע מאירועים היסטוריים ומשלב מסורת, אידיאולוגיה ואקטואליה. הספר דן בבעיות אתיות, לאומיות, חברתיות ואמנותיות של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, כדי לבחון את הדרכים בהן ניתן לטפח את תרבות הזיכרון של השואה בישראל באופן אחראי וראוי ככל שניתן. בחלקו הראשון מציג הספר יריעה תיאורטית רחבה אודות מהות הזיכרון האישי והקולקטיבי והפרשנויות ההיסטוריות והתרבותיות שלו, ובחלקו השני נבחנים ביטויים שונים של זיכרון המושפעים מהסביבה התרבותית ומהמציאות הפוליטית המלוות את תהליך עיצובם.
אדם עומד מול אנדרטה, מצבה או אבן שעליהן חרוטים שמות, תאריכים ואירועים, ומושיט את יד-נפשו לגעת בהם. משיפנה ללכת, יקטפם, יאספם כפרחים לתוך שיגרת חייו. זיכרון נפרד מאבן.
היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי"
מאת איאן קרשו
הוצאת עם עובד ספרי אפיקים, 2011
איאן קרשו, מחברה של הביוגרפיה רבת-ההיקף והתהודה של אדולף היטלר, שזכתה להצלחה גדולה, מייחד זה יותר משלושים שנה את עיקר כוחו ויכולותיו המחקריות לחקר הנאציזם וקסמו בעיני הדבקים בו.
ארבעה עשר המאמרים שלוקטו בספר זה, ושנכתבו בשנים 2006-1983, מסכמים את עיקר חידושיו ותובנותיו. כדרכו בחקר גרמניה בימי הרייך השלישי, מציע המחבר לקוראיו דיון כן ומעמיק בסוגיות ובתופעות המעסיקות את המחקר ההיסטורי מאז לידתה של גרמניה הנאצית. "הפתרון הסופי" והיחס כלפי היהודים הם צירו של ספר מרתק זה. במאמר המבוא לספר מתאר המחבר את השתלשלות תפישותיו במשך השנים בשאלות הנדונות. מחקרים חדשים וממצאים מפתיעים שהעמידו עמיתים והיסטוריונים השפיעו רבות על התגבשות עמדותיו המבוטאות בקובץ רב תוכן ועניין זה.
.
האמנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה מחודשת
מאת אלי ריכנטל
הוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת בן גוריון, 2011
הספר בוחן, בראייה היסטורית ובצורה אובייקטיבית ככל שניתן, את "פרשת קסטנר" השנויה במחלוקת. ישראל קסטנר, ששימש בתפקיד "ראש ועדת העזרה וההצלה" בהונגריה בתקופת השואה, הואשם לאחר שעלה ארצה בשיתוף פעולה עם הנאצים. הפרשה, שנידונה בבית המשפט, עמדה במוקד השיח הציבורי באמצע שנות החמישים. עוד בטרם הסתיים ההליך המשפטי נרצח קסטנר, ומאז ועד עתה שנויים אישיותו ודרכי פעילותו במחלוקת.
בספר שלפנינו בוחן המחבר מחדש פרשה מורכבת זו, וזאת על בסיס תיעוד ארכיוני מגוון שנמצא באירופה ובארה"ב ושהיה חסוי עד לעת האחרונה. מהמחקר עולה כי ניתן להצביע על שני דפוסי התנהגות שאפיינו את פעילותו של קסטנר בתקופת השואה. מחד גיסא מתגלה דמות של מציל ומושיע, פעמים רבות אף בניגוד לחוק, ומאידך גיסא מצטיירת דמות של אדם כנוע וצייתן שפעולותיו ומהלכיו מתואמים עם שלטונות הכיבוש הנאציים.
המלכודת הנאצית
מאת שלמה אהרונסון
הוצאת מודן, 2011
האם ניתן היה להפציץ את אושוויץ ואת מסילות הברזל שהוליכו למחנה ההשמדה, והאם הפצצה שכזו הייתה תורמת להפסקת ההשמדה? האם העובדה שאושוויץ לא הופצצה היא תוצאה של מחדל? האם הנהגת היישוב זנחה באמת את יהודי אירופה בשעת אסונם? סוגיות אלה ואחרות הקשורות בהן נידונות בספר שלפנינו העוסק במלכודת האימים שאליה נקלעו יהודי אירופה בשנים 1945-1939.
בהתבסס על מסמכים שנתגלו לאחרונה, כאשר נפתחו הארכיונים בעולם ממוסקבה ועד וושינגטון ובעקבות חשיפתם של מסמכי שלל גרמניים משוחזר התהליך שהוביל את הצמרת הגרמנית להחלטה על "הפיתרון הסופי של הבעיה היהודית" וביצועה בשלבים. תוך כך מתבררות גם עובדות יסוד על פעולותיו של היישוב ועל מאמציו הבלתי נלאים לסייע ליהודי אירופה, על פעילותם של הגרמנים לסיכול מאמצים אלה, על האיוולת במרד שהכריזו האצ"ל והלח"י נגד הבריטים בעוד אלה נלחמים על נפשם נגד הגרמנים ועל פרשת קסטנר. כמו כן מתבררת גם השאלה כיצד הפכה השואה לכלי פוליטי לניגוח מנהיגי הציונות דאז בידי חרדים, אנשי ימין קיצוניים ופוסט־ציוניים, וזאת ללא כל קשר למציאות של הימים האפלים ההם.
ביוגרפיה
צביה האחת
מאת בלה גוטרמן
הוצאת יד ושם, 2011
הספר שלפנינו הוא המחקר ההיסטורי הראשון על דמותה של צביה לובטקין, אחת הדמויות הבולטות והמרשימות ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית: לוחמת ומנהיגה רבת תעוזה והשראה במחתרת החלוצית בשטחי ברית המועצות, בתקופת השואה בוורשה, ולאחר שעלתה לארץ והיתה בין מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, בו היתה חברה עד יום מותה.
אישיותה של צביה התגבשה בנעוריה בעיירת הולדתה ביטן, כיום בבֶּלַרוּס. היא החלה להתבלט בקיבוצי ההכשרה של תנועתה, 'פרייהייט-דרור', והפכה בכורח הנסיבות לדמות מרכזית בתנועתה, היתה בין מנהיגי מרד גטו ורשה, שותפה לקבלת ההחלטות באי"ל - הארגון היהודי הלוחם, ומעין 'אחות גדולה' לחניכים וללוחמים. כבר בתקופה זו, וגם בהמשך, התעלמה צביה מן 'האני' הפרטי שלה והתמסרה התמסרות מלאה ל'אנחנו': חניכיה וחבריה לדרך, בתנועתה - 'הקיבוץ המאוחד', ובקיבוץ שבו חיה. מנהיגותה בתנועה, השתתפותה במרד גטו ורשה ואחריו במרד הפולני, ומאוחר יותר פעילותה בקרב שארית הפליטה, עצבו אותה כדמות ייחודית שהקרינה על כל סובביה ומכריה. כשם שהשכילה להתמודד עם עבר קשה מנשוא, שהציב בפניה "חשבון חיים נוקב", כך נרתמה בהמשך להגשמתם המלאה של חיי חלוציות ובנייה בארץ ישראל. אף שניחנה באישיות ממגנֶטת וכריזמטית, הקפידה כל חייה על פשטות הליכות וצניעות מחמירה, ולא בכדי נשאו אליה רבים את עיניהם, בכל תחנות חייה, עד כי הפכה במידה מסוימת לדמות שהיא סמל ומופת.
גבריאל בך פרקליט, שופט וג'נטלמן
מאת יעל רוזמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
גבריאל בך עזב את גרמניה עם משפחתו ממש ברגע האחרון, שבועיים לפני ליל הבדולח: "כשהגיעה הרכבת לגבול ההולנדי, צצו פתאום אנשי אס-אס וקראו: 'משפחת בך? – לצאת מיד עם המזוודות!' הם הורו לנו לפתוח את המזוודות וערכו בהן חיפוש... הרכבת החלה כבר לזוז קצת, ואני, ילד קטן וצנום בן 11, נשארתי על הרציף עם המזוודה הכבדה. קצין אס-אס הגיע פתאום מאחורי, ובעט בי בעיטה חזקה שהעיפה אותי עם המזוודה אל תוך הרכבת. את העובדה שהועפתי מגרמניה בבעיטה תרתי-משמע לא אוכל לשכוח". לימים נעשה הנער הזה לתובע במשפט אייכמן, לצדו של גדעון האוזנר. חמישים שנה חלפו מאז משפט אייכמן, שהיה לאחת מפסגות הקריירה של בך וממשיך לעורר עניין בכל רחבי העולם.
גבריאל בך מילא תפקידים בכירים במערכת המשפט בישראל. כשכיהן כפרקליט המדינה ואחר כך כשופט בבית המשפט העליון, עברו תחת ידיו תיקים רבים ובהם כאלה אשר הסעירו את המדינה. הוא טיפל בתיקי רצח ואלימות, בתיקים מורכבים שנגעו לביטחון המדינה, בתיקי הצווארון הלבן הראשונים, בעתירות תקדימיות לבג"ץ ונשלח לשליחויות חסויות בחו"ל. לצד מלחמתו העיקשת בנורמות חברתיות פסולות, תמיד הדגיש את חשיבות השמירה על זכויות הנאשמים והחובה לנהוג בכבוד ובהגינות כלפי כל אדם.
נידונה לחיים
אביהו רונן
הוצאת ספרי חמד, 2011
חייקה קלינגר הייתה "נידונה לחיים". היא נבחרה על ידי חבריה בטרם קרב לשרוד אחריהם, על מנת לכתוב את קורותיהם ולהבטיח את זיכרונם. במחברות שכתבה במחבוא בפולין תיעדה את קורות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובווארשה. היא כתבה בסערת נפש כאשר סיוטי הגירושים, מות חבריה, העינויים שעברה בידי הגסטאפו וההכרה בארעיות קיומה מתרוצצים בנפשה. מילותיה נעשו לתיאור נוקב, חושפני וחסר פשרות של מהלך המאורעות. בבואה לארץ במארס 1944, כעדה הראשונה למרד הגטאות, עוררה גל זעזוע בשומעיה בקבעה נחרצות: "במקום שגווע כל העם – שם צריך לגווע האוונגרד שלו". היא הטיחה מילים קשות בפעילים ציוניים ששיתפו פעולה עם הגרמנים במסגרת היודנראט, ובהנהגת היישוב שלא עשתה די לעזרת הנצורים בגטאות. חייקה קלינגר ניסתה לבנות לה חיים חדשים כחברת קיבוץ, אך כוחה לא עמד לה. באפריל 1958, ערב יום השנה למרד הגטאות, שלחה יד בנפשה. יומניה יצאו לאור כשנה לאחר מותה, מקוצצים וערוכים ברוח "משואה – לתקומה", שהשמיטה מהם את הכאב החריף, את הביקורת הנוקבת ואת התסכול והזעם.
הספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא ביוגרפיה יוצאת דופן, שנכתבה על ידי בנה, אביהו רונן. הוא נע בין כמה מישורים מקבילים המשתלבים זה בזה: הנרטיב של חייקה משולב בתיאור הקונטקסט ההיסטורי של האירועים. בד בבד מתועדת ההיזכרות באם המתה כתהליך של גילוי אישי באמצעות עדים שהכירוה: חייה, מאבקיה ואופן מותה היו נושא חסום בשתיקה – במשפחה, בקיבוץ ובתנועה. בתוך כך מתמודד הספר עם כמה סוגיות היסטוריוגרפיות קשות ומעוררות מחלוקת: היחסים בין היישוב בארץ לבין היהודים באירופה הכבושה, המיתולוגיזציה של מרד הגטאות, סוגיית היודנראטים, דרכי עיצוב הזיכרון והקונפליקט שבין הזיכרון הפרטי לזה הקולקטיבי.
זיכרונות ויומנים
לא היה ולו קיץ אחד
מאת חוה קולר
הוצאת יד ושם, 2011
בקיץ 1939 כבר נשבו רוחות מלחמה בברטיסלווה, וגרדה (חוה קולר) בת השבע חשה בשינויים לרעה שחלו בחייה ובחיי בני משפחתה. לאחר פרוץ המלחמה נאלצה גרדה לעזוב את בית הספר היהודי שלמדה בו,להיפרד מחברותיה וממורה האהוב ולעבור לבית ספר ציבורי נוצרי; המשפחה נדדה, בלחץ אנשי משמר הלינקה, לדירות קטנות ומרוחקות ממרכז העיר; אביה הוכה לעיניה, ובאחד הימים אף נלקח למחנה העבודה סרד, ורק בדרך נס עלה בידו לחמוק מגירוש לפולין.
כדי להימלט מרדיפותיהם של השלטונות הסלובקיים העוינים, בעלי בריתם של הגרמנים, החליטה המשפחה להמיר את דתה, אך גם ההמרה לא הועילה, ובלילות שבהם היה צפוי איסוף יהודים לגירוש, העבירה האם את גרדה ואת אחותה התאומה ורה ללינה אצל חברים נוצרים.
כשהחמיר עוד יותר מצבם של יהודי סלובקיה הועברו התאומות לבית יתומים נוצרי, ואילו הוריהן מצאו מסתור, לאחר נדודים, בבית משפחת איכרים. רק בנס הצליחו האחיות לחמוק ממצוד שערכו הגרמנים בבית היתומים.
הכורח לחיות בזהות שאולה, הפרידה הכפויה מהוריה והחרדה שמא ייתפסו-כל אלה הגבירו את הרגשת הבדידות של גרדה ואת המועקה שבלבה. אולם בתוך האימה, הזרות והבדידות הזדמנו לה גם רגעי נחת מעטים: האזנה למוזיקה בכנסייה,החלקה על אגם קפוא, חברות עם נערה, שתישמר לכל החיים, ואף חיזורי בוסר של נער.
בתום המלחמה חזרו ההורים מהמסתור, התאחדו עם בנותיהם והחיים שבו, לכאורה, למסלולם. אלא שהעולם הישן שחרב והסבל שחוות גרדה בשנים הללו הטביעו בה את חותמם, והצלקת תיוותר בלבה לעד.
יומנה של רות מאייר
יאן אריק וולד
הוצאת שוקן, 2011
היומן שכתבה רות מאייר בין השנים 1942-1933 הוא רב־תהפוכות, ססגוני ומרטיט לב. עולה ממנו תמונת חיים של צעירה יהודייה בהירת מחשבה, המתבגרת בצל המשטר הנאצי באוסטריה, בורחת לנורווגיה ונאבקת לשרוד כפליטה בארץ זרה.
עם סיפוח אוסטריה בידי היטלר מתפרקת המשפחה: רות נשלחת לנורווגיה ומתגוררת אצל משפחה מאמצת, ואילו האֵם, הסבתא והאחות נמלטות לאנגליה. מכתביה של רות לקרוביה מלאי געגועים, ומשקפים תהליך התבגרות גדוש בתשוקה, בכאב ובאהבת החיים. היא מרבה לצייר, לנתח חלומות ולהתבונן בעולם בעיניים סקרניות של אישה צעירה.
חייה של רות כפליטה סוערים ומטלטלים: המפגש הגורלי עם המשוררת הנורווגית גוּנבוֹר הוֹפמוֹ ומערכת היחסים האינטימית בין השתיים, לבטים של זהות, אשפוז בבית חולים לחולי נפש וניסיונות נואשים להתפרנס כדוגמנית לציירים ופסלים. ברגישות, באינטליגנציה ובכישרון ספרותי יוצאי דופן עוסקת רות בשאלות קיומיות ומנסה לחוות את חייה במלואם מתוך ידיעה שלא יאריכו ימים.
יומניה הגנוזים של רות רואים אור בליווי ציורים פרי מכחולה, תצלומים ומסמכים שנמצאו בעזבונה של גונבור הופמו לאחר מותה.
אני היהודי האחרון
חיל רייכמן
"הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011
חיל (יחיאל) רייכמן היה בן 28 כשנשלח לטרבלינקה באוקטובר 1942. הוא וקומץ יהודים נוספים הופרדו עם רדתם מהרכבת משאר הנוסעים, שהובלו היישר לתאי הגז. חיל רייכמן הועסק בתפקידים של ממיין בגדים, ספּר, סבל גוויות ו"דֶנטיסט". ב־2 באוגוסט 1943 השתתף בהתקוממות במחנה המוות ונמלט.
אחרי שבועות רבים של נדודים הסתתר רייכמן אצל חבר בקרבת ורשה. עד שהסתיימה המלחמה הוא הספיק לרשום במחברת את הזוועות שעברו עליו ועל האחרים בעשרת החודשים שהעביר בתופת של טרבלינקה. כתיבתו נעשתה מתוך תחושת דחיפות ומתוך תחושה עמוקה של חובה לתעד את המציאות הבלתי נתפסת. עם השחרור היה רייכמן אחד מ־57 השורדים מתוך 750 אלף היהודים שהובלו לטרבלינקה לחיסול בתאי הגז. שום מחנה לא הרחיק לכת עד כדי כך בביצוע ההשמדה ההמונית.
אני היהודי האחרון הוא יומן ייחודי שתורגם מיידיש ורואה עתה אור בפעם הראשונה בעברית.
חיל (יחיאל) רייכמן, אחד הניצולים הבודדים ממחנה ההשמדה טרבלינקה, שימש עד במשפטי מפקדי המחנה ובמשפטי נאצים אחרים.
תנורי טרקוטה בעיר כבושה
עלית אולשטיין
הוצאת כרמל, 2010
תנורי טרקוטה בעיר כבושה הוא סיפור זיכרונותיה של המחברת, שנולדה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באביב 1938 למשפחה יהודית אמידה בצ’רנוביץ - עיר קטנה שהייתה בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. האנטישמיות הגוברת לא הרתיעה את בני משפחתה, והם המשיכו לחיות חיי-נוחות בצ’רנוביץ.
יום אחד, בשנת 1940 , פלשו הרוסים לאזור והשתלטו עליו. זמן קצר אחר כך גויס אביה של המחברת לצבא האדום. בשנת 1941 תקפו הגרמנים את האזור, בסיוע הרומנים, וכבשו אותו מידי הרוסים. כל היהודים נכלאו מיד בגטו צ'רנוביץ, ורבים נשלחו למחנות ריכוז ועבודה בטרנסניסטריה, רחוק מעיר מגוריהם; גם אמה של המחברת נשלחה למחנה, ובתה, שהייתה אז ילדה קטנה, נמסרה למשמורת סבתה בגטו.עם תום המלחמה, ומקץ שנים ארוכות של נתק וחוסר ודאות באשר לגורל הוריה של המחברת, התאחדה המשפחה הקטנה ועלתה לישראל.
תנורי טרקוטה בעיר כבושה מתאר את המאורעות הללו מנקודת מבטה של ילדה קטנה, שסיפורה האישי והמשפחתי שזור באירועים הדרמתיים של המאה העשרים באירופה ובישראל. הספר מתאר ילדוּת בתקופת השואה, אך זהו סיפור אופטימי על הישרדות, על קשר אמיץ שנרקם בין נכדה לסבתה ועל התחדשות.
המין האנושי
מאת רובר אנטלם
הוצאת עם עובד, 2011
המין האנושי מתעד תשעה חודשים במחנה ריכוז נאצי בעטו של אסיר פוליטי צעיר ששרד. האסיר, רובר אנטלם, איש תנועת ההתנגדות הצרפתית, כתב את הספר סמוך לאחר השחרור. המין האנושי נחשב, לצד ספריו של בן דורו ובן גילו של של אנטלם פרימו לוי, לתעודה נדירה של החיים והמוות במחנות, שיש לה חשיבות עליונה לא רק מצד איכותה התיעודית-היסטורית כי אם גם מצד סגולותיה הספרותיות והאינטלקטואליות.
הספר מתעד מצב אנושי קיצוני, עד כדי כך קיצוני, שרבות מהסיטואציות המתוארות בו – תיאורים מוחשיים וריאליסטיים מאין כמוהם – פשוט אינן מתקבלות על הדעת. הדעת אינה יכולה להשיג לא שיש אנשים שכפו אותן על אנשים אחרים, ולא שיש אנשים שעמדו בהן חודשים ואף שנים ולא נואשו מלהמשיך להילחם על חייהם.
זה ספר קשה, מהפך קרביים, ואף על פי כן יש בו מידה מופלאה של רוך – רוך מאופק, אבל נחוש עד כדי גבורה ממש בנסיבות שכאלה. רוך שמצוי בתשומת הלב העדינה לאנשים המעונים גם ברגעי השפל הנוראים ביותר שלהם; בהתעקשות למצוא בהם גם אז את צלם האדם, בתוך הכניעה והגסיסה, על אפם ועל חמתם של מי שעושים הכול, יום-יום שעה-שעה כדי ליטול אותו מהם, בעיני זולתם ובעיניהם עצמם.
הרוך הזה מחולל נפלאות, אי אפשר שלא ללכת שבי אחריו, אי אפשר שלא לאהוב את האנשים ואת האיש שכותב עליהם כך – לא לרחם עליהם, כי אם להשתאות ולאהוב. והאהבה במחוזות נוראים כל כך, הקרבה שהיא מחוללת במקומות שהנפש מבקשת שם להימלט, לפנות ערף ולחמוק, עושה במקצת את מלאכת הקתרזיס של יצירת האמנות, מביאה הקלה ונחמה ועמן קורטוב של אופטימיות.
חייל בדיל בקופסת קרטון
מאת ארי ליבנה
הוצאת גוונים 2010
בגיל שמונה משתנים חייו של אנרי. הוא מופרד מהוריו ונאלץ לאמץ לעצמו זהות בדויה. כדי לשרוד הוא ממציא עולם של עובדות, הטעיות ובדיות וחייב לצפות ללא הרף את הנולד.
קור הרוח, כושר המשחק והאלתור מחלצים אותו לא אחת ממלכודות בלתי אפשריות.
במציאות של איום מתמיד, מצליח אנרי לשמור על המסכה המגנה עליו, וכשנובעים בה סדקים אנרי האמיתי משלם את המחיר.
זהו ספר שנקרא בנשימה עצורה. היחסים המורכבים בין הזהות הבדויה לזהות האמיתית מוצגים באיפוק נוגע ללב. בתיאורים בעלי עומק פסיכולוגי המחבר מצליח לחדור לנפשו של ילד, וליצור גיבור קטן בעולם שיצא מדעתו. הספר משלב תיאור רגיש של חיי היומיום בשכונה כפרית בפאתי בריסל בשנות הכיבוש הנאצי עם עלילת מתח סוחפת.
"חייל בדיל בקופסת קרטון" הוא סיפור התבגרות כואב, אבל אופטימי, על יכולת ההישרדות האנושית.
התושייה והאופטימיות כנגד כל הסיכויים לא התפוגגו עם השנים. ניסיון החיים העשיר והייחודי סייע לארי ליבנה לא אחת בפעילותו רבת השנים בשירות המדינה במשימות לא שגרתיות בארץ ובחו"ל.
נופי זיכרון
מאת רות קלוגר
הוצאת יד ושם, 2010
רות קלוגר אינה מאמינה שאפשר לשחזר את אירועי השואה. כי לעולם יהיו חסרים שם " הריח, והפחד העולה מגופיהם של בני אדם, התוקפנות המרוכזת, הרוח המתכווצת ונחלשת". ולכן ספרה נופי זיכרון אינו כרוניקה של אירועים דווקא אלא אנטומיה של זיכרון. התחנות נמצאות כאן: ילדות ונערות בווינה, הגירוש שלה ושל אמה לטרזינשטט, השילוח לאושוויץ והחיים במחנה המשפחות, שעובר בחופשיות מן ההווה אל תחנות העבר וחוזר חלילה, משורטט ביד אמן מרגשת ובו בזמן ישירה ונוקבת, נקי מכל דרמתיות וסנטימנטליות ולמרות זאת ואולי דווקא בשל כך בעל עצמה מטלטלת.
רות קלוגר בוחנת בלי הרף את זיכרונותיה הישירים, את החללים במסע הזיכרון שלה בנוגע לאירועים שלא הייתה עדה להם, למשל גורלו של אביה, ואת תרבות זיכרון השואה בכלל.
חסידי אומות העולם
גן החיים
מאת אנטונינה ז`בינסקה
הוצאת עם עובד, 2011
סיפור מופלא על תעוזה וחירוף נפש בגן החיות של ורשה בשנות האימה של הכיבוש הגרמני. יאן ז'בינסקי, מנהל גן החיות, ורעייתו אנטונינה ניצלו את מתקני הגן להצלת בני אדם לאחר שחוסלו החיות. אנטונינה ז'בינסקה מעלה בזיכרונותיה גילויי גבורה וחוסן נפשי, שהיו דבר של יום ביומו, ממש כמו קילוף תפוחי אדמה או טיפול בגינה. בני הזוג התעלמו מן הסכנות המרחפות מעל ראשיהם, והסתירו בשטח גן החיות ובביתם הפרטי מבקשי מסתור רבים, יהודים ולוחמי חירות פולנים.
יאן ז'בינסקי, בזכות אומץ לבו וכישוריו הדיפלומטיים, הצליח לחלץ מן הגטו עשרות אנשים, ואנטונינה יצרה עבורם מקלט, שהיו בו קורטוב מטעמה של הנורמליות. בין סיפורי המלחמה וההישרדות משובצים סיפורים משעשעים על בעלי חיים הגדלים בחברת בני אדם, ובייחוד בחברת ילדים, ילדיה הקטנים של המחברת.
על הצלת כ-300 יהודים הוענק לבני הזוג ז'בינסקי בספטמבר 1965 התואר "חסידי אומות העולם". באוקטובר 1968 נטע יאן ז'בינסקי עץ בהר הזיכרון.
ילדים
הביתה מערבות השמש
מאת אורי אורלב
הוצאת כתר, 2010
אליושה בן החמש נאלץ להשאיר מאחוריו צעצוע יקר ללבו ועמו כמעט כל מה שהכיר. התקופה היא מלחמת העולם השנייה ומשפחתו נמלטת ברגע האחרון לברית המועצות מפני הצבא הגרמני. האב מתגייס לצבא האדום. אליושה יוצא עם אמו, שתי אחיותיו ואחיו התינוק למסע מרתק אל חיים חדשים בערבות השמש של קזחסטן.
אורי אורלב מגולל סיפור חיים מלא הרפתקאות כפי שהוא משתקף במבטו התם של הילד אליושה. אליושה מתבגר לאורך הסיפור, מוצא חברים בין הילדים המוסלמים בכפר קטן בקזחסטן ודואג לביתו החדש ולמשפחתו. אמו רבת התושייה משתמשת בכל כישרונותיה כדי להתפרנס ולקיים את ילדיה, מנגנת באירועים משפחתיים ומגייסת את כישרונה המסתורי לקריאת הנסתר בקלפי טארוט. עם תום המלחמה הם יוצאים למסע חדש, והפעם הביתה, לארץ ישראל.הביתה מערבות השמש מבוסס על סיפורו האמיתי של אלי פז-פוזניאק, שבילדותו נקרא אליושה. זהו סיפור לא שגרתי על חיים מלאי צבע וחיוניות בצל המלחמה ועל החיים החדשים בארץ.
