מאמר זה יבחן כיצד תיאורים עכשוויים של מלחמה בקולנוע ובטלוויזיה, משתמשים בדימויים איקוניים של השואה. בדומה לגלובליזציה של זיכרון השואה, ייצוגה החזותי של השואה מהווה מודל בסיסי לייצוגים קולנועיים וטלוויזיוניים של מלחמות אחרות. דרך ייצוגיה בתרבות הפופולארית הפכה השואה במקרים רבים לתבנית של קודים ומוסכמות, שנוצרו בשל שימוש חוזר ונשנה והפצה של אותם דימויים. דימויים נפוצים של נאציזם ושואה מהווים חלק יסודי במאגר הדימויים בו אנו משתמשים לייצוג זוועות. להמשך קריאה.

הסרט "השלב האחרון" (Ostatni Etap) מ-1948, הינו סרט העלילה הראשון על אושוויץ-בירקנאו שצולם במחנה עצמו. הסרט מתמקד בגורלן של כמה מאסירות המחנה שחייהן מתנהלים סביב בית החולים של מחנה הנשים. סגנונו ה"ריאליסטי" הקודר של הסרט והדימויים החזותיים המופיעים בו השפיעו על סרטים רבים העוסקים בנושא השואה עשרות שנים לאחר יציאתו לאקרנים. במאמר זה ייבחנו אופני הייצוג הקולנועי המוקדם של אושוויץ-בירקנאו והדימויים שהוא מבקש להנחיל בתודעת הצופים. יושם דגש על אופן התמודדותה של היוצרת עם בעיית ייצוגו המוקדם של המחנה, על הפתרונות שנבחרו ועל המקורות שעליהם הסתמכה היוצרת. להמשך קריאה.

סרטו של הבמאי היהודי-צרפתי קלוד לנצמן, שואה, 1985, היווה נקודת מפנה בייצוג עדויות ניצולי שואה בקולנוע. לנצמן הקדיש אחת-עשרה שנים לסרט וצילם 350 שעות של חומרי גלם ב-14 ארצות . המתח בין העמדה שהשואה איננה ניתנת לייצוג, ובין הדחף לספר עליה דרך האמנות מלווה את לנצמן לאורך הסרט. להמשך קריאה.