חינוך והוראה מתוקשבת

"עקבות של זיכרון" - קהילת יהודי סלוניקי

סביבת למידה

מיועד לתלמידי החטיבות העליונות


רציונאל

הסביבה החינוכית שלפניכם מתמקדת בשחזור חיי היהודים שחיו בעיר סלוניקי שביוון בתקופה שלפני השואה, במהלכה ולאחריה. קהילת יהודי סלוניקי ביוון היא מהעתיקות שבקהילות אירופה. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת סלוניקי כ- 55,200 יהודים, שהיוו שני שלישים מכלל יהודי יוון. את השואה שרדו 1,950 יהודים, כארבעה אחוזים מיהודי סלוניקי. סביבה חינוכית זו מציגה מקרה מבחן בעזרתו יוכלו מורים ותלמידים למצוא דוגמא כיצד ניתן לשחזר חיי קהילה בעזרת מגוון חומרים.
הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"א של יד ושם הנו: "הפנים מאחורי המסמכים, החפצים והתצלומים". פריטים מגוונים אלה הנם שברי זיכרון שנותרו לאחר חורבן השואה. מתוכם ובעזרתם אנו מנסים לנסות ולשחזר את העולם היהודי שאבד ובעיקר את פני האנשים שהרכיבו אותו. הסביבה שלפניכם עושה שימוש במקורות מתוך מאגרי יד ושם המקוונים. בעזרת מקורות היסטוריים, תצלומים, חפצים, סרטים ועדויות נעשה ניסיון להציג את קהילת יהודי סלוניקי, על חייה, על השמדתה ועל חזרתם לחיים של המעטים ששרדו.
בנוסף לסביבה המקוונת תמצאו כאן גם מצגת להורדה לשימוש בכיתות; טקסים לציון יום השואה והגבורה; מערכי שיעור ושמות נרצחים להורדה. מורים ותלמידים אף מוזמנים ליצור סביבות דומות על קהילות אחרות דוגמת סביבה זו ובעזרת המאגרים המקוונים של יד ושם.


הקדמה

הקדמה

יהודים ישבו בסלוניקי מאז המאה השלישית לספירה, במשך השנים היגרו אליה יהודים מארצות רבות. היהודים שהגיעו אליה מספרד בעקבות הגירוש ב-1492 הפכו אותה למוקד יהודי ולאחת מהגדולות ב"ערי ישראל" במאות ה-16-18. מרבית יהודי סלוניקי דיברו לדינו (יהודית-ספרדית). במרוצת השנים התפתחה בסלוניקי תרבות יהודית מקומית וייחודית ויהודי העיר חיו לצד תושביה המוסלמים והנוצרים, יוונים, תורכים, בני עמים סלווים וכו'. האוכלוסיה היהודית בסלוניקי עסקה במלאכה ומסחר ובשירותים שונים, למשל, בנמל סלוניקי מרבית העובדים היו יהודים והנמל הושבת בשבתות ובחגים יהודיים. סלוניקי היתה גם מרכז רוחני ופעלו בה רבנים וחכמים. במאות ה-19-20 עברה העיר תהליכי מודרניזציה שבהם היהודים לקחו חלק מרכזי ובאותה עת הקימו בה בתי ספר יהודיים, יצאו לאור עשרות עיתונים בלדינו ובצרפתית ואף פעלו בה אגודות להפצת השפה העברית והתארגנויות פוליטיות מגוונות. בשנת 1913 נכבשה העיר בידי היוונים ובאותה עת מנתה האוכלוסיה היהודית כ-80,000 בני אדם מתוך 173,000 תושבי העיר (46%). השלטון היווני הנהיג מדיניות של הלניזציה בעיר תוך פגיעה במעמדם ובחופש עיסוקם של היהודים, בעיר קמה תנועה פשיסטיות ואנטישמיות בשם "האיחוד הלאומי היווני" (EEE – Ethniki Enosis Elladas), ב-1931-32 חבריה ביצעו פרעות ביהודים ועודדו תחיקה אנטי-יהודית. בין הגזרות החוקיות היו חובת סגירת עסקים ביום ראשון והגבלות על בתי ספר יהודיים (עבריים ודוברי לדינו) שחויבו להנהיג לימודים יווניים. תהליכים אלה עודדו את הגירתם של רבים מיהודי העיר שחלקם הגדול הגיע לא"י ובעת כיבושה של סלוניקי בידי הגרמנים ב-9 באפריל 1941 נמנו בעיר כ-50,000 יהודים. שבוע לאחר כיבוש העיר, נעצרו חברי מועצת הקהילה היהודית, הופקעו דירות ורכוש יהודי, נסגר בית החולים היהודי וכן עיתונים יהודיים. במשך שנה של חיים תחת הכיבוש הנאצי חברי הקהילה היהודית עשו כמיטב יכולתם לשרוד נוכח בעיות הפרנסה, חורף קשה וסכנת רעב שריחפה מעליהם. בחודשים הבאים חודשו הצעדים האנטי יהודיים והיהודים רוכזו בגטו, רכושם הוחרם ולבסוף, החלו גירושים המוניים להשמדה. ב-11 ביולי 1942, צוו 9,000 יהודים בין הגילאים 18-45 להתייצב בכיכר החירות (Plateia Eleftheria) והושפלו פומבית בשבת הקייצית החמה. כ-2,000 מהם נשלחו לעבודות פרך בחסות הצבא הגרמני ו-250 מהם מתו בשלושת החודשים הבאים. הקהילה היהודית אולצה לפדות את הגברים הצעירים ובכך למכור את בית הקברות העתיק שנוסד 500 שנים קודם לכן לעיריית סלוניקי. ב-1942 מונה הרב הראשי ד"ר צבי קורץ כנגד רצונו ליושב ראש היודנראט שהוקם במצוות הגרמנים. ב-6 בפברואר 1943 אולץ לבוא בדברים עם דיטר ויסליצני ואלואיס ברונר, שליחיו של אדולף אייכמן שהופקדו על גירוש יהודי העיר להשמדה. בעיר הוחלו חוקי נירנברג וב-25 בפברואר, החלה לצאת סדרה של 19-20 משלוחים מרובע הבארון הירש הסמוך לתחנת הרכבת, להשמדה באושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו מרבית יהודי סלוניקי. מיעוט מקרב המגורשים עברו את הסלקציה הראשונית עם הגעתם למחנה (11,200: 4,200 נשים ו-7,000 גברים), חברי היודנראט נרצחו בברגן-בלזן ובעלי אזרחויות זרות הועברו דרך המחנה לקראת שילוחם לספרד. לאחר סיום המלחמה ב-1945 נמנו בסלוניקי כ-2,000 יהודים בלבד, שרידים בודדים לקהילה יהודית מפוארת.


היסטוריה

היסטוריה

סלוניקי היא עיר הנמל השנייה בגודלה ובחשיבותה ביוון והעיר הראשית בצפון המדינה. העיר חולשת על צומת דרכי מסחר יבשתיות מימי הרומאים המוליכות מטורקיה שבמזרח וממקדוניה בואכה אלבניה ואיטליה. סלוניקי נוסדה בשנת 315 לפני הספירה והייתה בירת מקדוניה. מ-1430 ועד 1912 היתה חלק מן האימפריה העות'מאנית. ב-1912 סופחה לממלכת יוון. קהילת סלוניקי ביוון היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר. יהודים ישבו בסלוניקי מהמאה ה-3 לפני הספירה. במאה ה- 16, לאחר שהיהודים גורשו מספרד והתיישבו בסלוניקי בהזמנת הסולטן הטורקי, נהייתה הקהילה לאחת מהגדולות והמרכזיות בעולם היהודי מבחינה רוחנית, תרבותית ולמדנית. חיבוריהם של חכמי סלוניקי ורבניה סללו דרכים בעיון, בלימוד התלמוד הבבלי, בפרשנות המקרא, בספרות דרש ומוסר, בשירה ובפיוט. בשל הריכוז הגדול של אנשי תורה כונתה סלוניקי "עיר גדולה של חכמים", ותלמידי חכמים נהרו אליה מקהילות יוון ואף מקהילות מרוחקות יותר באימפריה העות'מאנית. במאה ה-17 נחלש מאד מעמדה הפוליטי של סלוניקי והורע מצבה הכלכלי, אבל הדבר לא השפיע על לימוד התורה בקהילה, ומספר הישיבות אף גדל. הקהילה היהודית הגיעה לשיאה ב-1908. בשנים אלו מנו היהודים כ-80,000 נפש ואיישו עמדות חשובות בכל ענפי המסחר, המלאכה והבנקאות. לקהילה היהודית בסלוניקי במאה ה-20 היה מקום חשוב במודרניזציה של סלוניקי בפרט ושל יוון בכלל. הקהילה הייתה מגוונת ופעילה מאוד בתחומי הכלכלה והתרבות. לעיר היה צביון יהודי מובחן שבא לידי ביטוי באחד ממקורות הכלכלה החשובים ביותר של העיר: רוב עובדי נמל סלוניקי היו יהודים ועל כן היה הנמל שובת ממלאכה בימי חג ומועד של היהודים.
בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" החלה הגירה גדולה של יהודים מן העיר, וזו התגברה אחרי כניסת צבא יוון לסלוניקי ב-26 באוקטובר 1912. יהודי סלוניקי שוחררו משירות בצבא היווני בעשר השנים הראשונות לחילופי השלטון.
בימי מלחמת העולם הראשונה שימשה סלוניקי בסיס לפעולות של בעלות הברית. ב-1917 פרצה בה שריפה גדולה שכילתה כמעט את כל העיר, ובעיקר את שכונות היהודים. בעקבות חוזה לוזאן ב-1923 נעשו חילופי אוכלוסין בין יוון לטורקיה, וכ-100,000 פליטים מאסיה הקטנה באו להתיישב בסלוניקי. מקורות הפרנסה הצטמצמו והשתנה המערך הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי של העיר.
ב-28 באוקטובר 1940, עם פרוץ המלחמה בין איטליה ליוון, הוכרז גיוס כללי לצבא, וגם יהודי סלוניקי היו בין המתגייסים. ב-1941 כבשו הגרמנים את העיר ושנתיים לאחר מכן הוחרם כל הרכוש היהודי, ויהודי העיר, שהיו שני שלישים מכלל יהודי יוון, שולחו למחנות ריכוז והשמדה בפולין ובגרמניה. מחמישים אלף היהודים שחיו בה בתחילת מלחמת העולם השנייה שרדו כאלפיים בלבד.[1]


חינוך יהודי בסלוניקי

חינוך יהודי בסלוניקי

כל חברה מעונינת בשימור והעברה, באמצעות החינוך, של הערכים העומדים ביסודה ומגדירים אותה ובכך לבסס את עתידה. עשרת הדברות הן הבסיס המוסרי שממנו נובעים חוקי המוסר החברתיים וכן התווית הקשר בין אדם לאלוהיו ומכוננים את זהותו של עם ישראל כעם. שרשרת המסירה של החינוך משמרת את אחדותו של עם ישראל. המסורת היהודית כללה עוד מקדמא דנא, את הוראת העברית והחומש בקרב בנים יהודיים צעירים, בתי-מדרש וישיבות רבות ללימודי קודש. בין שתי מלחמות העולם, עם רוחות ההשכלה והאידיאולוגיות השונות שצמחו ועלו באירופה, נוצרו מסגרות וזרמי חינוך נוספים, אורתודוכסיים, כגון ישיבת חכמי לובלין או בית יעקב, ועד מסגרות חינוכיות ציוניות כבתי ספר "תרבות". החינוך המשיך להוות ערך בעל חשיבות מרובה בקיום היהודי.[2]
בסלוניקי היו מגוון בתי ספר יהודיים ששירתו את אלפי הילדים וברובם שפת ההוראה היתה לדינו. אלפונס לוי, מזכיר הקהילה היהודית לפני מלה"ע השניה ובמהלכה נזכר:
"לפני השריפה של שנת 1917 היה לנו מוסד "תלמוד-תורה" גדול, שראשיתו בשנות המאה ה-16. במוסד זה למדו כ-1,500 תלמידים. אחרי השריפה פעלו אצלנו שני מוסדות כאלה, אולם קטנים יותר, בשכונת קאלאמאריה ו"בארון-הירש". בשני המוסדות למדו 500 תלמידים. בשנת 1873 הקימה אצלנו [רשת החינוך] "אליאנס" שורת בתי ספר לבנים ולבנות. היו בתי ספר למתחילים [יסודיים] גני ילדים, בית ספר מקצועי לבנות, סה"כ 7 בתי ספר ובהם 4,000 ילד. נוסף על כך ביקרו אצלנו כ-3,000 ילדים ב"מעונות ילדים" – מוסד חינוכי, בו היו משאירות נשים עובדות את ילדיהן הקטנים. במוסדותינו עבדו 71 מורים נוצריים ו-52 יהודים. ללימודי דת ולשון עברית הוקדשו 4 שעות ליום. היו לנו גם 2 בתי ספר ממשלתיים, ו-2 בתי ספר פרטיים: של גאטניו ושל סלומון דיאהו, בהם למדו 250 תלמידים. ילדים מבני המשפחות האמידות למדו גם בגימנסיות יווניות. באוניברסיטה למדו 50 סטודנטים יהודים. לקהילתנו היה גם סמינר למורים ובו 20 תלמידים, שהתכוננו לכהן כמורים בבתי הספר של היהודי. שפת האם שלנו היתה אספניולית [לדינו]."[3]


תעסוקה וכלכלה בקרב יהודי העיר

תעסוקה וכלכלה בקרב יהודי העיר

סלוניקי הייתה בעלת מעמד כלכלי-מסחרי חשוב ביוון. מעמדה החל להתערער בראשית המאה ה-20, אך המהלומה הקשה ביותר שניחתה על יהודי סלוניקי הייתה השריפה הגדולה של שנת 1917 שהחריבה את כל רובעי המסחר ואת רוב בתי העיר. בואם של אלפי פליטים יווניים לעיר הגביר את התחרות הכלכלית בין יהודים לנוצרים, ובשנת 1922, עם השתלטות התושבים היוונים הנוצרים על חיי המסחר, המלאכה, הבנקאות והשירותים הציבוריים, עברה ההגמוניה הכלכלית של העיר מהיהודים ליוונים.
קשיי הכלכלה הגבירו את ההגירה מסלוניקי למקומות בהם קיוו היהודים למצוא פרנסה, דוגמת ארצות הברית. אף שבתקופה זו הצטמצם מספר העובדים היהודים בתחומים כגון בנקאות ומסחר בין-לאומי, הוסיפו בעלי מלאכה יהודיים לעסוק במסחר, במקצועות חופשיים, וכן בצורפות ובשענות.
על הקשר, על המסירות ועל המחויבות בין קהילות יהודיות ברחבי העולם אפשר ללמוד מהעובדה כי בקיץ 1933 ביקשו רבים מיהודי סלוניקי לתרום כסף ליהודי גרמניה. התורמים נרשמו לפי עיסוקיהם, והרשימות הללו מלמדות על מקצועותיהם של יהודי העיר בעת ההיא: רוב התורמים היו סוחרי טקסטיל, תבואה, מוצרי חשמל, מוצרי ברזל, מוצרי זכוכית, מעקות, מפות שעווה, נייר, עור לא מעובד ומוצרים קולוניאליים כגון קפה, סוכר ודברי מכולת. עוד ברשימות סוחרי פירות, תרופות, חומרי צילום, עץ לבנייה, כלי בית, תכשיטים ורהיטים, אופים, חנוונים, סוכנים של חברות מסחריות, פקידים, רופאים, עורכי דין ונוטריונים.
על פי דוח משנת 1933, היה מצבה של קהילת סלוניקי בכי רע: הגירעון הכספי של הקהילה גדל במאות דרכמות לשנה ובכמה מענפי הכלכלה של העיר הצטמצם שיעור הפועלים היהודים, אבל רוב יהודי העיר עדיין עסקו במסחר. מסקר על בתי המלאכה ועל בעלי המלאכה העיקריים בעיר בשנת 1936 עולה כי היו בה שבעה עשר בתי מלאכה לצורפות ועשרה פועלים במקצוע הצורפות, ואחד עשר בתי מלאכה לשענות וחמישה פועלים במקצוע השענות.[4]


"מהעיתונות בשפה האספניולית שאבנו את הידיעות על הנעשה בעולם היהודי. עלותו של היטלר לשלטון [היתה] לנו מקור לחרדה גדולה"[5] - עיתונות יהודית בסלוניקי

עיתונות יהודית בסלוניקי

תרבות עשירה ומשגשגת התפתחה בסלוניקי בתחום הכתיבה הספרותית והעיתונאית. בעיר יצאו לאור עיתונים רבים, ספרי שירה וזמר ומחזות. רוב היצירות נכתבו בלדינו אך גם בצרפתית ואף בעברית. בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, 35 מתוך 70 עיתונים מקומיים הופיעו בלדינו.
עיתונים אלה סיקרו מגוון רחב של נושאים, אירועים מקומיים ובינלאומיים, פוליטיקה, תרבות וחדשות אודות הקהילה היהודית. העיתונים היו לזירה לדיונים והתגוששויות אידיאולוגיות בין קצוות הקשת הפוליטית. לדוגמא, העיתון סולידנדד (Solidandad) היה סוציאליסטי באופיו ועודד את העובדים לשבות ולמחות כנגד מדיניות הממשל של התורכים הצעירים. היו גם עיתונים שדגלו ברעיון הציוני אך לה-אפוקה (La Epoca) הותיק שהתפרסם בין 1875-1911 התנגד לציונות ועודד את היהודים ללמוד תורכית ולהתערות באדמיניסטרציה ובמסחר בחסות הממשל התורכי.[6]


המטבח המקומי

המטבח המקומי

למטבח ולמאכלים היה תפקיד מסורתי בשימור התרבות והזהות היהודית לאורך הדורות. קהילות יהודיות הושפעו מהמטבחים המקומיים שסביבן, ייבאו והתאימו מנות להלכות הכשרות ואף המציאו מנות חדשות מחומרי הגלם שעמדו לרשותן. למטבח יש גם תפקיד דתי-פולחני בהקשר המשפחתי והקהילתי, בשבתות ובחגים. כמו המטבח היהודי והכשרות ייחדו ובידלו את היהודים מסביבתם וסייעו להם לשמור על צביונם התרבותי וזהותם הקהילתית.
המטבח היהודי-סלוניקאי נשען על מסורות יהדות ספרד ומסורות יווניות מקומיות ומאופיין במאכלים כמו בורקיטס (למשל מרדחנאס - חצילים), פסטליטוס חואבוס חמינדוס (ביצי חמין), פיג'ונס (תבשיל שעועית ובשר), דגים וקינוחים כגון טופישטי (עוגת סולת ואגוזים) דומאלוס (סופגניות מתוקות או מלוחות).


קהילת יהודי סלוניקי לפני השואה

תלמידי כיתה א' בביה"ס אליאנס, 1929-1928, סלוניקי, יוון

אשה יהודיה בלבוש אופייני לסוף המאה ה-19, סלוניקי, יוון

דיוקנה של משפחת מרדכי, כל המצולמים זולת מואיז-משה (מוסר התצלום) נספו באושוויץ-בירקנאו, סלוניקי, יוון

תצלום כיתתו של משה (מואיז) מרדכי, מאי 1935, סלוניקי, יוון

אברהם קסורלה, 1 ביוני, 1941, סלוניקי, יוון

לילי ברוך (אחותו של עובדיה ברוך), נספתה באושוויץ

עמנואל אשכנזי, נספה באושוויץ, סלוניקי יוון

אביו של משה (מואיז) מרדכי ומשפחתו וברקע ארמון המלוכה באתונה, יוון, 1935

ועד החברה "מתנות לאביונים" שעסקה בצדקה ובסעד, סלוניקי יוון

הרב חיים רפאל חביב, נספה בשואה, סלוניקי, יוון

פנים בית הכנסת 'יד לזיכרון', סלוניקי, יוון, 2007

תצלום של אהרון ורחל צרפתי, אחותו וגיסו של משה מרדכי (מוסר התצלום) בחברת אנשים נוספים, 1933, סלוניקי, יוון

'חואבוס חמינדוס' (ביצי חמין), מאכל יהודי-ספרדי מסורתי

העיתון 'מיסאז'ירו' שהודפס בלדינו, סלוניקי, יוון

העיתון 'למען ישראל' שהודפס בצרפתית, סלוניקי, יוון

העיתון 'לה איפוקה' שהודפס בלדינו, סלוניקי, יוון

יהודים מחוסרי בית לאחר השריפה הגדולה ב-1917, סלוניקי, יוון

גלויה עם דיוקן משפחתי ששלח יעקב אלבו מסלוניקי לאהרון צרפתי בתל-אביב, 8 בינואר, 1935


כיבוש, גטו וגירוש – חיי היהודים בסלוניקי תחת השלטון הנאצי

חיי היהודים בסלוניקי תחת השלטון הנאצי

אחרי כיבוש יוון חולקה הארץ לאזורים שהיו תחת כיבוש גרמניה, בולגריה ואיטליה. סלוניקי היתה בשלטונה הישיר של גרמניה. בעקבות כניסת הצבא הגרמני לסלוניקי ב-9 באפריל 1941 נאסרו חברי ועד הקהילה ונכבדים נוספים. הקהילה היתה נתונה להשגחת הגסטפו וחויבה לשאת בהוצאות האחזקה והכלכלה של אנשיו. הארגונים היהודיים ובתי הספר של הקהילה נסגרו ושמות רחובות יהודיים הוחלפו לשמות יווניים. בסלוניקי, כמו במקומות אחרים, שדדו הגרמנים את רכוש היהודים לפני הגירוש ואחריו. הם עינו יהודים עשירים וגזלו מהם מזומנים, תכשיטים, כלי כסף, חפצי אמנות ושטיחים. שלל רב נאסף, ורובו נשלח לגרמניה ברכבות ובמטוסים. דירות, משרדים וחנויות של יהודים ששולחו נמסרו למנהלים שכונו "נאמנים".
בעקבות החרמת הבתים, הסחורות והתבואות בעיר נוצר מחסור חמור במזון. הרעב גרם להתפשטות מחלות מידבקות. ועד הקהילה היהודית ניסה לסייע לרעבים באמצעות הקמת מטבחים לנזקקים.
יחידה מיוחדת בשם "קומנדו רוזנברג" הגיעה לסלוניקי באמצע יוני 1941. בראש היחידה עמד ד"ר יוהאן פול, מנהל המחלקה העברית במכון לחקר היהדות בפרנקפורט, שקיבל מידע מעמיתים נאצים בעיר על אוספים יקרי ערך. היחידה החרימה בשיטתיות רבבות ספרים וכתבי יד נדירים מספריות העיר, כן הוחרמו ספריות פרטיות. הוחרמו גם ספרי תורה, מחזורי תפילה, מגילות, תשמישי קדושה כגון פרוכות ועוד. בענין זה מספר משה העליון בפנקס הקהילות: "אחד הדברים החשובים שעשינו בתקופה הקריטית ההיא היה פיזור אוצרות הספרים של הבית למשפחות שכנות, כדי שישמרו עליהם. היו לנו ספרים נדירים ממש, ביניהם ספרים יקרי המציאות בספאניולית".

השבת השחורה

בין האירועים שהותירו רושם בל-יימחה בזיכרונם של יהודי סלוניקי, היתה "השבת השחורה". בעקבות צו שהורה על גיוס לעבודה של כל היהודים בני 18 עד 45 בעיר, התייצבו ביום שבת ה-11 ביולי 1942 בכיכר החירות (Plateia Eleftheria) שבסלוניקי כ-9,000 יהודים. הם אולצו לעמוד שעות ארוכות בשמש היוקדת וסבלו מהתעללות של הגרמנים. לאחר ארבעה ימי רישום, כ-2,000 מהם גויסו לעבודות כפייה בסלילת כבישים ועוד. כ-250 נספו בשל התזונה הלקויה והעבודה המפרכת בשלושת החודשים הבאים. הקהילה היהודית אולצה לפדות את הגברים הצעירים ובכך למכור את בית הקברות העתיק שנוסד 500 שנים קודם לכן לעיריית סלוניקי.


גטו וגירושים

גטו וגירושים

יהודי סלוניקי החלו לעזוב את עירם כבר עם התקדמות הכובש הגרמני ועוד לפני כניסתו לסלוניקי. ב-15 ביולי 1942 דיווח הקונסול האיטלקי בעיר על כ-1,200 יהודים שעזבו את סלוניקי ויצאו אל אזור הכיבוש האיטלקי, בעיקר לאתונה. חלקם שבו לעיר על-מנת לחסל את ענייניהם ונלכדו שם ללא יכולת להימלט. מקצת יהודי סלוניקי עברו לכפרים, ביניהם עשירי ונכבדי הקהילה. רובם הצליחו לעזוב את העיר באמצעות תעודות מזויפות, ואחרים התחזו לכפריים או לעובדי רכבת. אין נתונים מדויקים על בריחת יהודים מסלוניקי לאזור האיטלקי. ההערכות נעות בין 3,000 ל-7,000 איש במהלך השנים 1941-1943.
הגרמנים נקטו שיטות הרתעה שונות למניעת ניסיונות בריחה, ובהן הוצאות פומביות להורג של בורחים שנתפסו. ניסיונות הבריחה הלכו ופחתו גם נוכח האמון בהבטחות הגרמנים: כך למשל מספר ג'קי חנדלי, ניצול שואה מסלוניקי, שאביו קנה כלי עבודה לקראת הנסיעה לפולין, כדי שיוכל לפרנס שם את משפחתו.
ימים אחדים לפני שהחלו הטרנספורטים מסלוניקי, בעיצומו של המשא ומתן להצלת יהודי סלובקיה, הצהיר בברטיסלבה דיטר ויסליציני, מעוזריו של אדולף אייכמן, שגם ליהודי סלוניקי לא יאונה כל רע. בו בזמן ניצח הוא עצמו על ההכנות לגירושם. מן הטרנספורטים היו זכאים להשתחרר יהודים שהיו נתיני מדינות הציר כגון איטליה, וכן נתיני מדינות ניטרליות כגון טורקיה וספרד. בסלוניקי היו כ-850 יהודים שהשתייכו לקטגוריה הזאת- יותר מ-500 יהודים נתיני ספרד, כ-280 נתינים איטלקים וכן נתינים של טורקיה, פורטוגל, ארגנטינה, שוויץ, מצרים, הונגריה ובולגריה.
הגרמנים התירו ליוצאים לקחת כמות קטנה ביותר של חפצים אישיים, 20 ק"ג לנפש. במשך חמישה חודשים יצאו הטרנספורטים מסלוניקי לאושוויץ משכונת הברון הירש הסמוכה לתחנת הרכבת. הטרנספורטים יצאו בהפרש של ימים אחדים זה מזה, וגטו הברון הירש היה מתרוקן ומתמלא שוב לקראת הטרנספורט הקרב. אל הטרנספורטים של יהודי סלוניקי צורפו גם יהודים מקהילות אחרות מתרקיה וממקדוניה. בטרנספורט הראשון יצאו 2,800 נפש, שנדחסו לתוך 40 קרונות של בהמות (כ-70-80 איש בקרון). לשם הטעייה קיבל כל ראש משפחה המחאות של כסף פולני בסך 600 זלוטי. כמו כן פיזרו הגרמנים הבטחות בדבר החזרת כל המשולחים הביתה בתום המלחמה.
מחמישים אלף היהודים שחיו בסלוניקי בתחילת מלחמת העולם השנייה שרדו כאלפיים בלבד.[7]


יהודים יוונים באושוויץ

יהודים יוונים באושוויץ

על פי רישומי הגרמנים, בין ה-20 במרץ ל-18 באוגוסט 1943 יצאו מסלוניקי לאושוויץ 19 משלוחים ובהם 48,533 יהודים. עם זאת ידוע שחלק מן הטרנספורטים הגיעו למחנות אחרים וביניהם טרבלינקה. מיעוט מקרב המגורשים עברו את הסלקציה הראשונית עם הגעתם למחנה (11,200: 4,200 נשים ו-7,000 גברים). גורלם של יהודי סלוניקי באושוויץ היה ייחודי מכמה סיבות: בניגוד למרבית המגורשים היהודים לאושוויץ, שהגיעו מארצות מזרח, מרכז ומערב אירופה, יהודי סלוניקי לא היו מורגלים לתנאי האקלים הקיצוניים ששררו בפולין. כמו כן, קשיי התקשורת במחנה היו חמורים מכיוון שהשפות המקובלות בקרב יהודי סלוניקי היו לדינו, יוונית וצרפתית ולא גרמנית, יידיש ופולנית שהיו השפות הנפוצות באושוויץ. סיבות אלה הקשו על הסתגלותם של היהודים הסלוניקאים שנקלטו במחנה כאסירים, שמרביתם איבדו את בני משפחתם עם הגעתם לאושוויץ.
מבחינת הגרמנים, יהודי סלוניקי נחשבו לכוח עבודה גדול וחשוב במחנה. הפרופיל התעסוקתי הרחב של יהודי סלוניקי לפני המלחמה סייע להם להשתלב במגוון עבודות שכפו עליהם הגרמנים, חריצותם ויכולותיהם הפיסיות נודעו בקרב הגרמנים והאסירים והם הפכו לקבוצה מלוכדת בין האסירים. האסירים מסלוניקי הועסקו בבניית הצריפים והמשרפות באושוויץ-בבירקנאו ועבדו בתשלובת בתי החרושת בבונה מונוביץ (אושוויץ III), בנוסף נשלחו רבים לפלוגות עבודה אל מחוץ למחנה ואולצו לעבוד במכרות או בחוות חקלאיות בסתיו 1943 נשלחו כמה מאות אסירים סלוניקאים למחנה העבודה "גנשובקה" על חורבות גטו וורשה והועסקו בפינוי הריסות הגטו. עם התקרבות הצבא האדום פונו גם האסירים היוונים למחנות ריכוז ועבודה בגרמניה.[8]


יהודי סלוניקי בתקופת השואה

השפלת יהודים במהלך 'השבת השחורה', כיכר החירות, 11 ביולי 1942, סלוניקי יוון

השפלת יהודים במהלך 'השבת השחורה', כיכר החירות, 11 ביולי 1942, סלוניקי יוון

עשן מיתמר מעל סלוניקי בעת הפלישה הגרמנית, 9 באפריל, 1941

חילול מצבות קבורה יהודיות, סלוניקי, יוון

תצלום של תעודה של הפרטיזן, דוד בנבנישתי, סלוניקי, יוון

דוד ציון (עומד במרכז) עם שלושה צעירים נוספים, סלוניקי, יוון

זוג קשישים יהודים עונדים טלאי צהוב, 1943-1942, סלוניקי, יוון

תעודה מזהה חתומה שנלוותה לטלאי הצהוב של משה עובדיה מסלוניקי.אוסף החפצים מוזיאון יד ושם, תרומת יעקב חנדלי, ירושלים

עיתון מקומי שמודיע על פלישת הגרמנים, 9 באפריל 1941, סלוניקי, יוון

בגדי אסיר של אלברט מנטש טיאנו שגורש מסלוניקי לאושוויץ. הוא שרד ועלה לארץ ישראל לאחר המלחמה. אוסף החפצים מוזיאון יד ושם

טלאי צהוב אותו חוייב לשאת משה עובדיה מסלוניקי בתקופת המלחמה, סלוניקי, יוון. אוסף החפצים מוזיאון יד ושם, תרומת יעקב חנדלי, ירושלים

כרטיסי נסיעה ברכבת שיהודי יוון הוכרחו לרכוש לקראת שילוחם לאושוויץ־בירקנאו. באדיבות מוזיאון אושוויץ-בירקנאו, פולין


יהודי סלוניקי לאחר השואה

יהודי סלוניקי לאחר השואה

שלמה כהן נולד ביוון בשנת 1920. הוא גורש לאושוויץ-בירקנאו, והצבא הבריטי שחרר אותו ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. הוא עלה ארצה בשנת 1946. שלמה מספר:
"...הודיעו לנו שאנחנו יכולים להירשם – או לחזור ליוון, או לנסוע לארץ ישראל או לארצות הברית. אני נרשמתי לשני מקומות: ליוון או לישראל, אבל הייתי מעוניין לחזור ליוון ולחכות מספר חודשים לראות אם מישהו ממשפחתי חי..."[9]
לאחר סיום המלחמה ב-1945 נמנו בסלוניקי כ-2,000 יהודים בלבד מתוך כ-10,000 מיהודי יוון ששרדו את השואה. הניצולים המעטים מקהילה מפוארת זו, שבו לסלוניקי בתקווה לאתר בני משפחה, קרובים וחברים, שמא שרדו גם הם. מרבית הניצולים לא זכו לגלות שקרוביהם נותרו בחיים ובשלב זה שקעה בהם ההכרה הקשה שהם נותרו, ניצולים בודדים ממשפחתם ומקהילתם, היה זה שלב נוסף באבל שלאחר השואה. היו ניצולים שנאבקו להשיב לעצמם משהו מן הרכוש המשפחתי ולשקם את חייהם בסלוניקי, אך רובם בחרו להתחיל את חייהם מחדש בישראל, בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. כמו ניצולי שואה מארצות אחרות, שורדי קהילת סלוניקי התאמצו לאסוף את שברי חייהם ולבנות חיים חדשים ולהקים משפחות. הניצולים שעלו ארצה לקחו חלק פעיל בבנייתה של הארץ והחברה הישראלית.

יהודי סלוניקי לאחר השואה

ילד ניצול מסלוניקי, על אנית מעפילים, 1946

אשה ותינוק לפני עלייתם לאנית מעפילים, יוון, 1946

קאפאס פאנאגיוטיס וניצולים נוספים ביום שחרור המחנה, 6 במאי 1945, מאוטהאוזן, אוסטריה

עובדיה ברוך, לאחר השיחרור, 20 ביוני 1945, אוסטריה

עליזה צרפתי ברוך, לאחר השיחרור, אוגוסט 1945

חתונת תשעה זוגות של ניצולי שואה, לאחר המלחמה, סלוניקי, יוון



[1] ריבלין, ב' [עורכת], פנקס הקהילות - יוון, הערך סלוניקי, יד ושם, ירושלים תשנ"ט, עמ' 194, 210.
[2] מתוך הפעילות החינוכית המקוונת "תלמידים ומחנכים בתקופת השואה".
[3] תצהיר של מר אלפונס לוי, מזכיר הקהילה היהודית בסלוניקי לפני ובמהלך המלחמה שנמסרה ללשכה 06, שהופקדה על הכנת התיק הפלילי נגד אדולף אייכמן. ארכיון יד ושם TR.3/237, ע"מ 2.
[4] ריבלין, ב' [עורכת], פנקס הקהילות - יוון, יד ושם, ירושלים תשנ"ט, עמ' 248-247. למידע נוסף על חיי הכלכלה בסלוניקי.
[5] אלפונס לוי, שם.
[6] Iakov Benmayor, „Thessaloniki Ir Va’Em Be’Israel“,Cultural Forum of the Jewish Community of Thessaloniki, Vol 1 p. 37.
[7] ריבלין, ב' [עורכת], שם, עמ' 276- 282.
[8] ראו גם: ריבלין ברכה, אודות יהודי יוון בשואה וכן הערך "סלוניקי" ממאגר המידע המקוון אודות השואה.
[9] יהודית קליימן ונינה שפרינגר-אהרוני, כאב השחרור, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 43.
  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog