חינוך והוראה מתוקשבת

השואה ברומניה, בסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה

השואה ברומניה



רקע

(Romania). מדינה בדרום מזרח אירופה, לחוף הים השחור. בין שתי מלחמות-העולם היה שטחה קרוב ל-300,000 קמ"ר. גרעינה, ה'רגאט' (Regat) היה מורכב משתי הנסיכויות ההיסטוריות, מולדובה (Moldavia) וולכיה (Walachia), שב-1859 התאחדו בשלטון נסיך אחד ובריבונות עליונה של העות'מאנים; ב-1878 היתה רומניה למלוכה עצמאית. ב-1913 סיפחה רומניה מבולגריה את דוברוג'ה הדרומית (Dobrudja), ובעקבות מלחמת-העולם הראשונה סיפחה מידי הונגריה את השטחים בטרנסילוניה שהיו מאוכלסים ברובם בבני העם הרומני, מידי אוסטריה – את בוקובינה ומידי רוסיה את בסרביה. הסיפוחים הללו הגדילו את שטחה של רומניה בכ-50%, אך יצרו בעיות חמורות מבית ומחוץ: בעיית מיעוטים מבית, ושאיפות להחזרת השטחים שנלקחו מהן מצד הונגריה, בולגריה וברית-המועצות. מול השאיפות הרוונשיסטיות הללו מצד שלוש משכנותיה התקשרה רומניה ב-1921 עם שתי שכנות אחרות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלוויה, בברית ה'הסכמה הקטנה', שנשענה על צרפת, וכן כרתה ברית עם שכנתה פולין, שאף היא היתה קשורה בצרפת. מערכת הבריתות ההיא היתה משענתה המדינית של רומניה בין שתי מלחמות-העולם.

שליש מתושבי רומניה היו מיעוטים, ועד ערב מלחמת-העולם השנייה היו יותר מ-80% מתושביה כפריים, ולרבים מהם לא היו חלקות קרקע גדולות דיין. המדינה, שכלכלתה היתה נחשלת, סבלה מהעדר יציבות פנימית, ונמצאה בה קרקע פוריה לתנועות ימניות לאומניות, כגון 'משמר הברזל'. המשטר הפרלמנטרי התערער, ובפברואר 1938 השעה המלך קרול II את החוקה, פיזר את המפלגות, הנהיג צנזורה חמורה וכונן משטר רודני בהנהגתו. בסוף נובמבר 1938 נרצחו בפקודתו כמה ממנהיגי 'משמר הברזל', ובראשם מנהיג ה'משמר' קורנליו קודרינו, שביקש להישען על גרמניה הנאצית. ב-13 באפריל 1939 נתנו צרפת ובריטניה ערובות לעצמאות רומניה ולשלימותה הטריטוריאלית. ואולם, כבר לפני-כן, עם ‘ועידת מינכן’ בסוף ספטמבר 1938 וביתורה של צ'כוסלובקיה בעלת-בריתה, התערער מעמדה של רומניה; כיבוש בוהמיה ומורביה בידי הגרמנים וקרפטורוס בידי בעלי-בריתם ההונגרים במרס 1939 החמיר את מצבה של רומניה. אותו חודש נאלצה רומניה לחתום על הסכם סחר עם גרמניה, והוא והסכמי הסחר שאחריו שיעבדו את כלכלתה לרייך השלישי. בחוזה ‘ריבנטרופ-מולוטוב’, שנחתם ב-23 באוגוסט 1939, הסכימה גרמניה לסיפוח בסרביה לברית-המועצות. בספטמבר כבשו הגרמנים והסובייטים את פולין, בעלת-בריתה של רומניה, ובאותו חודש רצחו אנשי 'משמר הברזל' את ראש-הממשלה ארמנד קלינסקו, ומנהיג ה'משמר', הוריה סימה, וכמה מאנשיו מצאו מיקלט בגרמניה.

עם מפלת צרפת נשארה רומניה בלי כול משענת. ב-27 ביוני 1940, ימים מספר אחרי כניעת הצרפתים, נאלצה רומניה להסגיר לברית-המועצות את בסרביה ובוקובינה הצפונית, בעקבות אולטימטום של הסובייטים ופעולות שכנוע מצד גרמניה להיענות לאולטימטום. כעבור חודשיים, ב-30 באוגוסט, כפתה גרמניה את 'חוזה וינה', ולפיה נאלצה רומניה למסור להונגריה את טרנסילוניה הצפונית. כעבור שבוע, ב-7 בספטמבר, אולצה רומניה למסור לבולגריה את דוברוג'ה הדרומית.

ההתמוטטות מחוץ מוטטה את משטר הרודנות של המלך מבית. ב-5 בספטמבר נאלץ קרול II לבקש את הגנרל יון אנטונסקו להרכיב ממשלה חדשה, בעלת אוריינטציה פרו-גרמנית, ולמחרת נמלט מן הארץ; בנו מיהַי I נהיה למלך, ואנטונסקו נהיה לרודן, כונן ממשלה פשיסטית מורכבת מאנשי 'משמר הברזל' ואנשי צבא, והוריה סימה היה סגן ראש-הממשלה. רומניה הוכרזה ל'מדינה לאומית לגיונרית', שרידי הדמוקרטיה חוסלו – חוקת 1938, הפרלמנט, מועצת הכתר והאיגודים המקצועיים – והוקמה משטרה לגיונרית במתכונת הס"ס בגרמניה והיא פעלה במקביל למשטרה הרגילה, במיוחד נגד היהודים ואויבי המשטר. אנטונסקו היה למעשה שבוי בידי הצירות הגרמנית בבוקרשט ובידי משטר שגורמים נאציים שפעלו ברומניה ניהלוהו. בנובמבר 1940 רצחו אנשי 'משמר הברזל' 67 מראשי המדינאים ברומניה ואנשי שלטון ומשטרה, ביניהם שני אישים שהיו ראשי-ממשלה, ושלקחו חלק בדיכוי ה'משמר'. בין הנרצחים היו גם אנטישמים, ואולם, הם היו ממתנגדי הברית עם גרמניה. ביניהם היה פרופסור ניקולאה יורגה – היסטוריון, סופר ומדינאי, שהקים עם אלכסנדרו קוזה את המפלגה האנטישמית הראשונה ברומניה והיה שר חינוך וראש-ממשלה. מעשי הרצח הללו קוממו נגד 'משמר הברזל' שכבה רחבה בקרב הממסד, שבעבר התנגדה ל'משמר' ולאוריינטציה על גרמניה. ההתנגדות ל'משמר' נבעה גם מהתוהו ובוהו בכלכלה עקב פעולות אנשיו נגד היהודים (ראו להלן). עמדת הגרמנים במאבק המתפתח בצמרת השלטון ברומניה היתה בעלת חשיבות מכרעת. ברומניה היו מוצבות 12 דיוויזיות גרמניות, שנכנסו לתחומה באוקטובר 1940. למעשה היו הדיוויזיות הללו חיל מצב, למרות שלפי הנחיותיו של היטלר אל היה להן להיראות כצבא כיבוש אלא כעין שלוחה של המשלחת הצבאית הגרמנית שנשלחה לרומניה ב-7 בספטמבר. שאיפתו של היטלר לשמור על מראית-עין של עצמאות רומניה נבעה מהכרת מעמדה החשוב של רומניה בבלקנים ומהרושם השלילי שעלול כיבושה לעשות על שותפיה של גרמניה באיזור, האיטלקים והסובייטים. בעוד שהינריך הימלר נתן, במכתב להוריה סימה, את ברכתו לרציחת 67 האישים בנובמבר, החליט היטלר להתייצב לימין יון אנטונסקו והצבא במאבקם עם 'משמר הברזל'. בביקורו של אנטונסקו אצל היטלר ב-14 בינואר 1941 הכניסו הפיהרר בסוד מיבצע ברברוסה והעניק לו את תמיכתו, בהבהירו כי הצבא הגרמני ברומניה לא יתערב בסכסוך אלים בין 'משמר הברזל' לצבא רומניה.

ב-21-23 בינואר התמרד 'משמר הברזל' וניסה לתפוס את השלטון. הצבא סיכל את נסיון המרד ודיכא בדם את 'משמר הברזל', אך צירות גרמניה בבוקרשט הצילה את ראשי ה'משמר' ו-300 מהם הועברו ברכבות צבאיות לגרמניה. אנטונסקו ביצר את משטרו הרודני הפשיסטי וביטל את ה'מדינה הלאומית הלגיונרית' (17 בפברואר), אך תלותו בגרמנים גדלה. צבא גרמני הוסיף לזרום לרומניה, ובמרס חנו בה כ-330,000 חיילים גרמנים, תפסו את כול מרכזיה החיוניים ואיישו את גבולותיה עם בולגריה ועם ברית-המועצות. ציר גרמניה בבוקרשט, מנפרד פון קלינגר, היה לבעל השפעה ראשונה במעלה במדיניות רומניה. הז'נדרמריה, המשטרה ושירות מודיעין מיוחד דיכאו את מתנגדי המשטר, ובראשם הקומוניסטים, וכן את היהודים. בין ראשי השלטון היו האישים האלה: ה'מנהיג' יון אנטונסקו; סגנו מיהי אנטונסקו; שר ההגנה הגנרל הנו פנטזי, שר הפנים דומיטרו פופסקו; סגן שר המשטרה ובטחון הציבור הגנרל יון פופסקו, ואחריו קונסטנטין וסיליו; הקומיסר לענייני יהודים רדו לקה; מושל בוקובינה הגנרל אלכסנדרו ריושאנו, ויורשיו הגנרל קורנליו קלוטסקו ולבסוף הגנרל קורנל דרגלינה; מושל בסרביה הגנרל קונסטנטין וויקולסקו; מושל טרנסניסטריה הגנרל גאורגה אלכסינו ואחריו הגנרל גאורתה פוטופינו.

כאשר פלשו הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 הצטרפו אליהם הרומנים, בקוותם להחזיר לעצמם את השטחים שנלקחו מהם. ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה על רומניה, ובעקבותיה הלכו קנדה, ניו-זילנד, אוסטרליה ודרום אפריקה, וב-4 ביוני 1942 גם ארצות-הברית. הודות לגודלה ולמשאביה היתה רומניה בעלת-בריתה החשובה ביותר של גרמניה במזרח-אירופה. צבא רומני גדול, בן קרוב למיליון חיילים, לחם בעוז בחזית המזרח. בסופו של דבר הוסבו לרומנים אבידות כבדות בחזית קרים, ובמיוחד במערכה באודסה, וכן בקרב סטלינגרד. ב-1941 החזירה רומניה לעצמה את השטחים שסיפחו הסובייטים ב-1940 וכן השתלטה על חלק מדרום מערב אוקראינה, ואולם, במהלך המלחמה חזרו הסובייטים וכבשו את כול השטחים הללו.

למן ההתחלה התנגדו חוגים נרחבים ברומניה למלחמה. רובם התנגדו לשעבודה של כלכלת רומניה למכונת המלחמה של גרמניה ולהידרדרות תנאי המחיה ברומניה עצמה. רבים גם שנאו את גרמניה על שכפתה על רומניה ויתורים טריטוריאליים לטובת שכנותיה. לפני הפלישה לברית-המועצות פיטר אנטונסקו 50 גנרלים ו-18 אלופי משנה שהתנגדו למלחמה, וביניהם את מי שהיה שר ההגנה וכן את ראשי המטה הכללי. למרות זאת מנעה הסיעה האנטי-גרמנית בצבא משלוח של עוד 220,000 חיילים לחזית בברית-המועצות. בזירה הפוליטית התנגדו למלחמה הסוציאל-דמוקרטים, חברים במפלגת האיכרים ובמפלגה הלאומית הליברלית, הקומוניסטים ואף המלך עצמו. כול ימי השתתפותה של רומניה במלחמה לצד גרמניה שרר אי-שקט חברתי מבית, והוא התבטא בתזכירים נגד המלחמה, בשביתות ובמעשי חבלה.

למן המפלה בקרב סטלינגרד בתחילת 1943 עד למהפך ברומניה באוגוסט 1944 קירב בהדרגה צילה של מפלת גרמניה במלחמה את ממשלת אנטונסקו לעמדתם של מתנגדי המלחמה. נעשו צעדים ליצור קשר עם בעלות-הברית ולשאת ולתת עמהן, ולשים קץ להשתעבדותה של רומניה לגרמניה הנאצית. היוזמות הללו התנהלו בלי הפסק ברומא, בוטיקן, בברן, בליסבון, במדריד, בסטוקהולם, באנקרה, בקאהיר ובבוקרשט. תחילה קיוו הרומנים לכרות שלום נפרד עם בעלות-הברית המערביות, ואולם, משנגוזה האפשרות ההיא לחץ אנטונסקו להשיג שביתת-נשק שתכלול את ברית-המועצות ושתאפשר לרומניה להצטרף לבעלות-הברית. הושג קונסנסוס לאומי, וב-20 ביוני 1944 הוקם הגוש הלאומי הדמוקרטי, בהשתתפות המפלגה הקומוניסטית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת האיכרים והמפלגה הלאומית הליברלית. כניסת הצבא האדום למולדביה באוגוסט הגבירה את התמריץ להגיע לכלל הסכם עם בעלות-הברית.

ב-23 באוגוסט 1944 בשעה 17:00 אחר-הצהריים פרצה ברומניה מרידה אנטי-פשיסטית, הגוש הלאומי הדמוקרטי בסיוע כמה גנרלים הפיל את משטר אנטונסקו וכונן ממשלה. ב-22:30 בערב שידר המלך מיהי I ברדיו נאום לאומה, ובו הכריז כי הממשלה החדשה קיבלה את תנאי שביתת-הנשק שהציעו בעלות-הברית וכי רומניה תצטרף למלחמה בגרמניה הנאצית. הכרזה דומה השמיע ראש-הממשלה החדש הגנרל קונסטנטין סנטסקו. בהכרזת הממשלה גם הובעה התקווה שהכרעת 'חוזה וינה' תבוטל וטרנסילווניה הצפונית תוחזר לרומניה. הממשלה החדשה חוקקה מיד שני חוקים חשובים:

  • שחרור כל האסירים האנטי-פשיסטיים, החזרת זכויותיהם האזרחיות והמדיניות וביטול כול חוקי ההפליה הגזעיים;
  • חיסול כל מחנות המעצר. הצבא הרומני התייצב לימין הממשלה החדשה והנחיותיה. ב-12 בספטמבר 1944 חתמו רומניה וברית-המועצות במוסקוה על הסכם רשמי שהיה השלב הפורמלי הסופי בפרישתה של רומניה מבריתה עם גרמניה.

למהפך של רומניה היו תוצאות רבות משקל, והוא תרם להתמוטטות המערך הצבאי של גרמניה בדרום מזרח אירופה, במיוחד בכך שגרמניה איבדה את מקורות הנפט החיוניים ברומניה. המהפך ברומניה גם השפיע על בולגריה, הונגריה וקרואטיה, לנסות ולשחרר עצמן מן ההשתתפות ב'ציר'.

יהודי רומניה

יהודים ישבו ברומניה כבר במאה השנייה לספירה, אך על ישוב יהודי רצוף ידוע מתקופות מאוחרות יותר. גורלם ותולדותיהם בחבליה השונים של רומניה היה שונה. בנסיכויות ולכיה ומולדובה ישבו יהודים למן המאה ה-14, ובמאה ה-16 התיישבו בהם גם מגורשי ספרד. ב-1859, כשהתאחדו שתי הנסיכויות, ישבו בהן 135,000 יהודים. בקונגרס ברלין ב-1878 התנו המעצמות (בריטניה, גרמניה, אוסטריה-הונגריה, רוסיה, צרפת, איטליה ותורכיה) את מתן העצמאות לרומניה במתן שוויון זכויות ליהודים, אך ממשלת רומניה הקשתה מאוד על קבלת אזרחות ליהודים, ועד 1914 זכו בה 2,000 יהודים בלבד, מתוך 240,000 שהיו בה אז. יהודי רומניה סבלו מרדיפות ומהגבלת עיסוקיהם, וכן סבלו מאנטישמיות בחוגים נרחבים, ובכללם חוגי המשכילים, ואף מהתפרצויות אלימות נגדם. עקב מצבם הכלכלי הירוד היגרו רבים מיהודי רומניה לארצות-הברית ולארצות אחרות, והיו מהראשונים שעלו לארץ-ישראל בעלייה הראשונה.

בעקבות מלחמת-העולם הראשונה וסיפוח שטחים נרחבים לרומניה גדל מספר היהודים בה כמעט פי שלושה, ובמיפקד ב-1930 נמנו ברומניה כ-757,000 יהודים (4.2% מהאוכלוסייה). המעצמות החילו על רומניה את הנהגת משטר מיעוטים, שיבטיח את מעמדם וזכויותיהם. ואולם, למעשה לא זכו היהודים בשוויון מלא, והלאומנות הגואה התנכלה לכול המיעוטים ובפרט ליהודים. בלחץ הסטודנטים הונהג באוניברסיטאות 'נומרוס קלאוזוס', השלטונות המשיכו להפלות יהודים לרעה במקצועות שונים, ושירות המדינה היה למעשה סגור בפניהם. ה'מפלגה היהודית', שקמה אחרי מלחמת-העולם הראשונה, נלחמה לשמירת זכויות היהודים ולמימושן, והיו לה צירים בפרלמנט בבוקרשט, אך הצלחותיה היו מוגבלות. בין שתי מלחמות-העולם פעלה רשת חינוך יהודית עצמאית ופרחה יצירה יהודית ביידיש, בעברית וברומנית, בספרות, בשירה ובעיתונות. הציונות היתה תנועת המונים, ופרחו תנועות נוער ציוניות והכשרות חלוציות.

בשנות ה-30 פעלו ברומניה שני ארגונים אנטישמיים עיקריים: Liga Apararii National Crestine ('הליגה להגנה לאומית נוצרית') ו'משמר הברזל'. לתנועות הללו היתה השפעה רבה ביצירת הדימוי השלילי של היהודי, בדמוניזציה שלו, בהכנת הצידוק הרעיוני ובהסרת הסייגים לקראת הוצאתו של היהודי מתוך החברה הרומנית. עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ותהליכים בתוך החברה ברומניה עצמה חיזקו את הופעתן של שתי התנועות האנטישמיות והפכו אותן ממפלגות שוליות נעדרות אחיזה ממשית בחברה הרומנית לתנועות עם שכוחן גדל משנה לשנה, דבר שהשתקף בתוצאות הבחירות לפרלמנט. עד לעליית הנאצים לשלטון היו המשטרים בבריטניה ובצרפת מופת לחיקוי. הצלחות גרמניה הנאצית ותגובתן החלשה של הדמוקרטיות המערביות הגבירו את הנטייה למשטר רודני, מה גם שהמשטר ברומניה, מלוכה פרלמנטרית, סבל מפגמים רבים ולא העניק אף פעם חופש פרט, דמוקרטיה והזדמנויות שוות כמו במשטרים הדמוקרטיים במערב אירופה.

בשנות ה-30, ובייחוד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גברה בדעת הקהל הרומנית ובכול שכבות החברה ההתנגדות והשנאה ליהודים. בד בבד גברה גם התעניינותה של גרמניה הנאצית ברומניה. המחלקה למדיניות חוץ של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, מחלקתו של אלפרד רוזנברג, קשרה קשרים עם שתי המפלגות האנטישמיות העיקריות ברומניה והשתדלה להביא לידי איחודן. בהשפעתו התאחדו ה'מפלגה האגררית' (Paridul Agarar) של המשורר אוקטוין גוגה עם ה'ליגה להגנה לאומית נוצרית' של אלכסנדרו קוזה. בעקבות האיחוד קמה בסוף 1937 ממשלה אנטישמית, השנייה באירופה אחרי גרמניה, ממשלת גוגה-קוזה. הקמתה של הממשלה האנטישמית ההיא היתה הצלחה גדולה לגרמניה, כי מפלגת גוגה-קוזה צידדה בברית עם הרייך השלישי.


מאז התמזגות מפלגותיהם ב-1935 התחייבו גובה וקוזה לתקן את החוקה, ולקבוע בה כי השליטה הפוליטית תהיה רק בידי 'הרומנים שבעורקיהם זורם דם רומני טהור', היהודים יורחקו מן העיתונות, תינתן עדיפות לרומנים בכול מפעלי הכלכלה ובמוסדות התרבות, ותיאסר קבלת יהודים לשירותים ממלכתיים. הם גם התחייבו לגרש את היהודים שנכנסו לרומניה שלא כחוק, לתקן את חוק האזרחות בצורה שתישלל אזרחותם של יהודים, להפקיע את הנכסים העירוניים והכפריים שבידי היהודים, ולתת אופי לאומי רומני לערים.

ב-40 ימי שלטונם של גוגה וקוזה עשתה ממשלתם כול שביכולתה לממש את עקרונותיה האנטישמיים. נסגרו שלושת העיתונים הדמוקרטיים שנחשבו ל'מכורים ליהודים'. החמור שבצעדים נגד היהודים היה החוק מיום 22 בינואר 1938 לבדיקת אזרחותם של היהודים, ולפיו נשללו זכויות האזרח של כרבע מיליון יהודים, שהיו כשליש מיהודי רומניה. בקרב האוכלוסייה הרומנית היו מקרים של התנגדות למעשי הטרור החוקיים והמינהליים של ממשלת גוגה-קוזה.

במשטר הרודנות של המלך קרול II מפברואר 1938 עד ספטמבר 1940, נמשכה ההרעה במצב היהודים שחלה בימי ממשלת גוגה-קוזה, וזאת בנסיון שווא של המלך לחסום את ההשפעה הגוברת, האידיאולוגית, הכלכלית והמדינית של גרמניה הנאצית. מדיניות המלך לא היתה עקבית, ובלי עזרה מבחוץ נדונה לכישלון. להיחלשות גוברת של מעצמות המערב היתה השפעה מיידית על המצב הפנימי ברומניה ועל מעמד היהודים בה. בראש הממשלה הראשונה עמד האפטריארך מירון קריסטיה, ראש הכנסייה האורתודוקסית ברומניה. סדרת החלטות, הכרזות, חוקים ותיקוני חוקים בתקופה זו העמיקו את תהליך הוצאת היהודים מקרב החברה והמדינה ונידויים. הדבר אירע, כאמור, בד בבד עם מאמציו של המלך לאסור את פעולות 'משמר הברזל', שהפך לבעל-ברית של האינטרסים הגרמניים ברומניה.

בחוקה החדשה שפורסמה ב-1938 נכללו כמה סעיפים של אפלייה גזעית. מגמתם היתה 'לגרש מן הארץ את כול מי שאינם בעלי זכויות אזרח'. הוצאת היהודים מ'חזית התחייה הלאומית' מפלגת השלטון היחידה, הרחיבה את תהליך הרחקת היהודים מעמדות בחברה, מכיוון שרק חברי המפלגה יכלו לשרת במנגנון הממשלתי או במשרות מנהליות במפעלים. התחיקה החדשה קבעה מונח משפטי חדש, 'רומנים אתניים', ששימש להוצאת יהודים בהדרגה מכול תחומי הפעילות והעיסוק. בקיץ 1940, לאחר שרומניה נאלצה לוותר על בסרביה ובוקובינה, החמיר מאוד מצב היהודים.ההסתה האנטישמית הגיעה לשיאה, ובאזורים שונים בבוקובינה ובצפון מולדביה פרעו ביהודים הצבא הרומני הנסוג וכפריים רומנים. ב-30 ביוני 1940 נרצחו בדורוהוי כ-200 יהודים בידי גדוד רומני, מאות יהודים נרצחו בכפרים שמשני צידי הגבול החדש. בימים המעטים שהסובייטים הרשו זאת ברחו אלפי יהודים לבסרביה. נוצרה בעיית פליטים יהודים משני צידי הגבול החדש. בניסיון להתקרב לגרמנים בשלב זה נחקק ב-8 באוגוסט 1940 חוק מיוחד, 'תקנון היהודים', והוא ביטל למעשה את זכויות האזרח מרוב היהודים ואסר נישואי תערובת. היהודים כציבור הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני ואת מדינתו, לפי שהם, כך נאמר, קומוניסטים, משרתי האינטרסים של ברית-המועצות.

בעקבות סיפוחי שטחים לברית-המועצות, ואחרי-כן להונגריה ולבולגריה, נותרו ברומניה רק 342,000 יהודים. עם כינונה של הממשלה הלאומית הלגיונרית בספטמבר 1940 החמיר באורח דרמתי מצב היהודים ברומניה. אנשי 'משמר הברזל' בכול דרגי השלטון פתחו במסע טרור והפחדה נגד הציבור היהודי, במטרה לתפוס בכוח את רכושם ובראש ובראשונה את החנויות, בתי-העסק והמפעלים. אשר ליהודים פעלה הממשלה החדשה בשני מישורים, ה'חוקי', כלומר, על-פי חוקים שתאמו את החוקה, וה'בלתי חוקי', כלומר, במסגרת צעדים שלא היו מושתתים על החוקה. שלושת החוקים העיקריים שחוקקה ממשלת אנטונסקו-סימה היו החוק מיום 5 באוקטובר 1940, שלפיו הפקיעו מידי היהודים את נכסיהם באזורים כפריים ובכלל זה אדמה וציוד; חוק מיום 17 בנובמבר 1940 הפקיע מידי יהודים יערות, מיבשלות לכוהל ומנסרות לעיבוד עצים; חוק מיום 4 בדצמבר 1940 הפקיע ספינות שיט, והן נמסרו מיד לחברה גרמנית. החוקים הללו פגעו במספר קטן של יהודים, אך הצעדים ל'רומניזציה' של הכלכלה, כלומר להוצאת היהודים מתחומי הכלכלה והמסחר, פגעו ברובה הגדול של האוכלוסייה היהודית, לא היו מעוגנים בחוקה והיו 'בלתי חוקיים'. עד מהרה גרם הטרור של הלגיונרים נגד היהודים תוהו ובוהו בענפי כלכלה ותעשייה רבים והדאיג אפילו את הנאצים. אנטונסקו לא השלים עם דרכיהם של חבריו לממשלה ודרש חוק וסדר. עמדתו באשר לתפיסת רכוש היהודים ומקומם של היהודים, בכלכלה היתה שונה מעמדת 'משמר הברזל', והוא גרס שיש לנשל את היהודים באופן הדרגתי, מבלי לגרום זעזועים למשק, אגב הכנת תחליפים ליהודים. כך, למשל, הזדרזו האיגודים המקצועיים להרחיק משורותיהם את חבריהם היהודים כבר לפני שנחקקו חוקים מיוחדים. נוספה על כול אלה הביזה, והיא היתה 'תמצית מטרת שלטון הלגיונרים', והעשירה עוד שכבה של אנשי 'משמר הברזל' ותומכיהם.

אומנם, לא כול שודדי רכוש היהודים היו לגיונרים, אך שלטונם שיחרר רומנים רבים מהגבלות החוק ומעכבות מוסר, והפך את רכוש היהודים, ופעמים את חיי היהודים, להפקר. מרד 'משמר הברזל' ב-21-23 בינואר 1941 לווה בפרעות ביהודי בוקרשט. אנשי המשמר, וכן כנופיות בריונים, אספסוף מתושבי הפרברים וצוענים התנפלו על שכונות היהודים, הרסו, רצחו ושדדו חנויות ובתים, ונטלו את כול הרכוש. 127 יהודים נרצחו באכזריות לאחר שעונו במרכזי ההתקוממות.

ה'אנטישמיות החוקית' (פברואר-יוני 1941)

החודשים שמהרחקת הלגיונרים מהשלטון עד לפרוץ המלחמה בברית-המועצות נחשבים לתקופת ביניים, להפוגה בצעדים ה'בלתי חוקיים' נגד היהודים ולהסדרת המדיניות האנטישמית בצורה 'חוקית'. ממשל היחיד של אנטונסקו קיבל סיוע במדיניות זו ממשרד החוץ הגרמני, שבמרס 1941 שלח לרומניה יועץ מיוחד לבעיית היהודים, גוסטב ריכטר, שהיה כפוף ללשכתו של אדולף אייכמן. רשמית היה תפקידו 'להדריך את ממשלת רומניה בחקיקת חוקים נגד היהודים בדומה לחוקים שנחקקו בגרמניה'. בחודשים ההם נחקקו 'חוק בטחון המדינה' (5 בפברואר 1941), שהטיל על יהודי עונש כפול מהעונש המוטל על הנוצרים על אותה עבירה. ב-27 במרס הגשימו האנטישמים וממשל אנטונסקו חלום ישן, ונחקק החוק להפקעת הבתים בבעלות יהודים. הופקעו 40,758 בתים ודירות. רבים מיהודי רומניה שכבר סולקו ממקומות העבודה, סולקו גם מבתיהם והיו לנזקקים. הוקם 'מרכז לאומי לרומניזציה', וה'מרכז' הפעיל טרור רשמי בעזרת החוקים האנטישמים ותקנות מיוחדות והוציא מיד את רוב היהודים מבתיהם ומסר את הבתים לפקידי ממשלה, לקצינים, לנכי מלחמה, לאלמנות ולפליטים רומנים מהאזורים שסופחו לברית-המועצות או להונגריה. בכך גדל במאות אלפים מספר הרומנים שנהנו מהפקעת רכוש יהודים. נחקקו עוד עשרות חוקים ונוספה סדרת צעדים, והם השלימו את תוכנית ה'רומניזציה', שמטרתה הסופית היתה הרחקה מוחלטת של היהודים מן החברה הרומנית. אחד החוקים החשובים מסוג זה היה 'חוק העבודה לטובת הציבור' (15 במאי 1941). החוק השלים את הוצאת היהודים מהגנת החוק וחייב אותם בעבודת כפייה.

בפרוץ המלחמה בברית-המועצות סולקו בפקודתו של אנטונסקו כ-40,000 יהודים שהתגוררו בכפרים ועיירות מבתיהם. רכושם הוחרם, חלקם הועברו למחנות מעצר וחלקם גורשו לערים ועיירות אחרות ונהפכו למקרי סעד. צעד זה נכלל בישום 'החלום האנטישמי' הישן של האנטישמים הרומנים ל'טהר' את הכפרים מיהודים. ממשל אנטונסקו היה משוכנע כי הזדמנה האפשרות 'לפתור את בעיית היהודים'. אנטונסקו ועוזריו הקרובים ראו במלחמה אפשרות ל'שחרר' את רומניה מן המטרד הגדול הזה. ואולם, שלא כמשטרים פשיסטיים אחרים, היו לממשל אנטונסקו שתי דרכים לטפל ביהודים: דרך אחת ביחס ליהודי בסרביה ובוקובינה ודרך שנייה ביחס ליהודי הרגאט וטרנסילוניה הדרומית.

'פתרון בעיית היהודים' ב'שטחים המשוחררים'

ב-12 ביוני 1941 גילה היטלר ליון אנטונסקו את ה'פתרון' שלו ל'יהודי המזרח'. אפשר אפוא לקבוע כי בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל'פתרון בעיית היהודים' בבסרביה ובבוקובינה, ואיפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, הז'נדרמים נצטוו להרוג כול יהודי שיימצא באזורים הכפריים, בפועל השתתפו יחידות צבא גרמניות ורומניות בהשמדת היהודים בשני האזורים, מלווים ביחידות השמדה של הס"ס, איינזצגרופה D [עוצבת מבצע D]. בשלב הראשון של המיבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים. ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כול לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים.

ה'פתרון' ברגאט ובטרנסילוניה הדרומית

כול עוד קיווה כי בתמורה למדיניותה הפרו-גרמנית, הקורבנות שמקריבה ארצו למען הגרמנים ומדיניותה האנטישמית, יזכה להחזיר לרומניה את מיליוני הרומנים שבטרנסילווניה הצפונית, מוכן היה אנטונסקו לצעוד בלב שלם לצד בעל-בריתו המסוכן בכול התחומים, ובכלל זה גם ב'טיפול' בבעיית היהודים. ואולם, כבר בסוף 1941 התערער במקצת בטחונו בנצחון הרייך, וב-1942 גברו ספיקותיו. התברר לרודן ולסגנו, מיהי אנטונסקו, כי הגרמנים אינם מתכוונים לכפות על הונגריה להחזיר את טרנסילוניה הצפונית והסתמנה תחילת התבוסה שהיתה כרוכה באבידות רבות לצבא הרומני. הדברים הללו ואחרים, כגון שיעבוד הכלכלה ואוצרות הטבע לאינטרסים הגרמניים, ההתנהגות האנטי-רומנית של המיעוט הגרמני ברומניה וביחוד המאבק של ההנהגה היהודית למנוע את הגירוש, גרמו שלא יצאה לפועל תוכנית השמדת היהודים. תוכנית ההשמדה אמורה היתה להקיף את רובם של כ-292,000 היהודים שנמנו במיפקד מיוחד במאי 1942 על-פי קריטריונים גזעניים, ושכללו אפוא גם אלפי מתנצרים וצאצאיהם. תוכנית הגרמנים להשמדת היהודים לא בטלה בבת אחת. הנאצים סברו שרומניה לא תערום קשיים, מכיוון שהרומנים עצמם יזמו את מסע ההשמדה בבסרביה בבוקובינה ובטרנסניסטריה והשתתפו בו. בנובמבר 1941 אף נתן מיהי אנטונסקו את הסכמתו לגירוש יהודים אזרחי רומניה שחיו בגרמניה ובארצות כבושות בידי הגרמנים למחנות ההשמדה. כמה אלפים מהיהודים ההם אומנם גורשו ונרצחו. באוגוסט 1942 אף הסכים מיהי אנטונסקו בכתב להתחלת הגירושים מרומניה. כאמור, שיקולים מדיניים כבדי משקל, וכן הלחץ הגובר של הגרמנים, שתבעו הגברת משלוחי הנפש והמזון והגדלת מספר היחידות הרומניות בחזית המזרח, כול אלה הביאו תחילה לידי היסוסים ולבסוף לדחיית תוכנית הנאצים לשלוח את יהודי רומניה למחנה ההשמדה בבלז'ץ. תרמה לכך גם פעילותה האמיצה והמתמדת של ההנהגה היהודית המסורתית, בהנהגתו של ד"ר וילהם פילדרמן. המנהיגות היהודית שהקימה 'מועצה יהודית' מחתרתית בהשתתפות יושב ראש ההסתדרות הציונית מישו בנבנישתי ניצלה את המבוכה, את הרגשות הפטריוטיים ואת החששות בקרב ממשל אנטונסקו ומחוצה לו. היא הצליחה לגייס למען הגנה על יהודי רומניה ולפעולות סיוע למגורשים לטרנסניסטריה את תמיכת האופוזיציה בראשות יושב-ראש המפלגה הלאומית של האיכרים יוליו מניו, ויושב-ראש המפלגה הליברלית הלאומית קונסטנטין יון בראטינו, את חוגי החצר, וביחוד המלכה האם אלנה, חלק מן הכמורה, וביחו ד את הארכיהגמון בלן, ידידו הקרוב של הרודן אנטונסקו, את הציר של שווייץ, רנה דה וק ועוד. ה'מועצה היהודית' ידעה לנווט את המאמצים ולכוון את התמיכה של אישים רומניים למען ביטול תוכנית ההשמדה. הרב הראשי אלכסנדר שפרן, שקיים את הקשרים עם אנשי הכמורה ועם חוגי החצר, זכה בתמיכתו של נציג האפיפיור הארכיהגמון אנדריאה קסולו, שהיה זקן הסגל הדיפלומטי בבוקרשט. קסולו התערב כמה פעמים למען היהודים אצל מיהי אנטונסקו שראה בקסולו אדם המבטא את רצונו של האפיפיור. בטאון השגרירות הגרמנית תקף כמה פעמים את מנהיגי היהודים על פעולותיהם להכשלת הגירושים וגינה את האישים הרומנים שנרתמו למניעת הכיבוש וב-11 באוקטובר 1942 הוזהרו כי יתנו על כך את הדין.

במרס 1943 שוב הופעל לחץ על יון אנטונסקו מצד שר החוץ הנאצי ריבנטרופ בעת ביקור אצל היטלר, שביקש את הסכמתו של אנטונסקו ל'יישובם של היהודים מחדש במזרח'. אנטונסקו דחה אז את הלחצים. בחורף 1942-1943 אימץ הממשל הרומני את ההגירה כפתרון ל'בעיית היהודים', הסכים להגירתם של 70,000 יהודים ודרש כסף רב תמורת הרשות לצאת. לתוכנית ההיא לא היה כמעט כול סיכוי להצליח בהתחשב בכך שמעבר היהודים היה תלוי ברצונם הטוב של הגרמנים ששלטו בדרך היבשה לקושטא ובים השחור. אייכמן עשה הכל כדי לסכלה, ושתי אוניות מעפילים אומנם טובעו. ב-12 בדצמבר 1941 טיבעה צוללת סובייטית את סטרומה, עם 769 עולים, ליד קושטא, לאחר שממשלת המנדט בארץ-ישראל סירבה להתיר לעולים להיכנס לארץ, ו'מפקורה' ובה 320 עולים ביניהם יתומים מטרנסניסטריה, טובעה באוגוסט 1944 בידי הגרמנים. בסך-הכול עלו מרומניה בשנות המלחמה לא יותר מ-5,000 נפש. ואולם, למרות הממדים המצומצמים היו פעולות העלייה הללו כרוכות במאמצים מרובים, והיו קרן האור לאוכלוסייה היהודית המדוכאת ותרמו לעידוד רוחה. הפעולות הללו היו רק חלק קטן מפעולות העזרה וההצלה של התנועה הציונית ברומניה, וביחוד של התנועה החלוצית המחתרתית. בסתיו 1943 פתחה התנועה החלוצית פרק חדש בפעולותיה, עם בואם של שני הצנחנים הראשונים מארץ-ישראל.

החזרת יתומים ומגורשים

מאז ביטול תוכנית ההשמדה ניהלו כל הארגונים היהודיים ברומניה, ובכללם 'מרכז היהודים' מאבק עיקש וממושך להחזרת המגורשים מטרנסניסטריה, או למיצער החזרת אלפי היתומים הכלואים שם. בפעילות ההיא נרשמו הצלחות וכשלונות. רק בסוף 1943 החלה החזרת המגורשים, כאשר התקרבה החזית מאוד לגבולותיה של טרנסניסטריה, ורק כ-2,000 יתומים ועוד כמה אלפי מגורשים, ביחוד מדורוהוי והסביבה הוחזרו לרומניה. השאר, כ-50,000 יהודים, חזרו בשנים 1945-1946, לאחר שחרור האיזור וכיבוש רומניה. השהיית החזרה נבעה מהתנגדותו של מושל טרנסניסטריה גיאורגה אלכסיאנו, מן ההתנגדות התקיפה של הנאצים להחזרת מגורשים, וכנראה מסירובו של אנטונסקו להודות בכשלון מדיניותו כלפי היהודים. לקראת סוף 1943 וראשית 1944 הסתמן שינוי עמוק בממשל אנטונסקו ובמדיניותו כלפי היהודים: ראשי השלטון היו משוכנעים שהגנה על היהודים מפני תביעות הנאצים והקלת מצבם יתרמו ליצירת דימוי חיובי של השלטון בעיני בעלות-הברית וישפרו את תנאי השלום שיוטלו על רומניה בוועידת השלום אחרי המלחמה.

כל ימי השלטון הרודני הפשיסטי של אנטונסקו הופעלה סדרת חוקים וננקטו יוזמות שגרמו את התרוששותו של הקיבוץ היהודי, וניצול כוח העבודה של היהודים במסגרת הפלוגות לעבודת כפייה ובמסגרות הכלכלה השונות שהשתמשו ביהודים. סדרת היטלים, מיסים מיוחדים ובכללם 'היטל מיוחד' בסך ארבעה מיליארדי ליי שהטיל אנטונסקו במאי 1943, הביאו לידי כך שביום השחרור היו כ-150,000 יהודים, כלומר, יותר ממחצית יהודי רומניה, רעבים ללחם וחסרי לבוש. מערכת האפלייה המכוונת של השלטון פעלה כל אותן שנים (1940-1944). ואולם, הצביון השונה של השלטון והרקע הרעיוני שלו עקב הבעיות הקשורות למטרות המלחמה השונות של רומניה, החששות מפני השותף הגרמני, והתערבות אישים שנרתעו מהשיטות הנאציות וגילו רגישות לגורל היהודים – כל הדברים הללו גרמו שגורל יהודי רומניה (הרגאט וטרנסילווניה הדרומית) היה שונה מגורל שאר הקיבוצים היהודים במזרח אירופה, הן במצבם ותנאיהם בזמן המלחמה, הן במספר הניצולים ובשיעורם. השוני בולט ביתר שאת כאשר משווים את מצב יהודי רומניה לגורל היהודים בשלטון המשטר הפשיסטי בהונגריה. באפריל-מאי 1944, גורשו כ-155,000 יהודי צפון טרנסילווניה בהמוניהם לאושוויץ, ויהודי דרום טרנסילווניה, שבשלטון הרומנים, כ-40,000 במספר, נותרו ברומניה ה'אנטישמית' וניצלו רובם ככולם.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog