חינוך והוראה מתוקשבת

עבודות חקר - למידה משמעותית

תיק נושא: המדינה הנאצית והתמוטטות הדמוקרטיה


עלייתו של אדולף היטלר לשלטון הביאה לתוצאות הרות אסון לעם היהודי, לגרמניה ואף לעולם כולו. היה זה מקרה יוצא דופן שבו כוח לא דמוקרטי השתמש בדמוקרטיה על מנת להורסה ולבנות שלטון יחיד טוטליטרי תחתיה. בתיק נושא זה נבקש לסקור את עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, את ביסוס כוחו של היטלר כמנהיג יחיד תוך חיסול אויביו, את מאפייני המשטר הטוטליטרי ואת תגובות העם הגרמני לטרור כנגד קבוצות אוכלוסייה שונות, אשר הגיע לשיאו בפתרון הסופי. נושא רחב זה נחקר על ידי חוקרים רבים. הרשימה הביבליוגרפית המוצעת בתיק זה וכמו גם שאלות החקר, הן חלקיות ביותר, ואמורות לפתוח, עבורכם התלמידים, צוהר לביבליוגרפיה ולשאלות חקר נוספות אשר בודאי יתעוררו במהלך עבודתכם.












פרוט הנושאים בתיק זה:



כינונה של הדיקטטורה הנאצית – ביסוס השלטון ומדיניות החוץ

בשנת 1919 הצטרף אדולף היטלר, סוכן ותועמלן של צבא בוואריה, למפלגה אנטישמית קטנה. במהרה הפך היטלר לדמות המרכזית במפלגה ובפברואר 1920 הודיע על שינוי שם המפלגה ל'מפלגת הפועלים הגרמנים הלאומית הסוציאליסטית' (NSDAP). ב-1921 היה היטלר ליושב-ראש המפלגה בעל סמכויות בלתי מוגבלות וכבר ב-9-8 בנובמבר 1923, עמד בראש ניסיון להפיל את השלטון בבווריה. ניסיון ההפיכה, שזכה לכינוי ה'פוטש של מרתף הבירה', נכשל, היטלר נידון לחמש שנות מאסר, אולם הוא שוחרר לאחר תשעה חודשים בלבד. בשבתו במאסר במבצר לנדסברג, הכתיב היטלר את הכרך הראשון של ספרו מיין קמפף (Mein Kampf; מאבקי), ולאחר שחרורו בשנת 1925, בנה מחדש את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (נאצית).

הרייכסטאג עולה באש ב-27 בפברואר 1933. ברלין, גרמניה. הרייכסטאג עולה באש ב-27 בפברואר 1933. ברלין, גרמניה.

שנות ה-30 ברפובליקת ויימאר, המשטר הגרמני החדש שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, אופיינו בחוסר יציבות כלכלי ופוליטי. בין ספטמבר 1930 ועד לנובמבר 1933 נפלו חמש ממשלות, מה שהוביל למספר גדול של מערכות בחירות במדינה. מטרת המפלגה הנאצית הייתה השגת רוב ברייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, בדרכים חוקיות כדי להרוס את החוקה. ב-1928 השתתפה המפלגה הנאצית לראשונה בבחירות לרייכסטאג, אך זכתה רק ב-2.8 אחוזים מקולות המצביעים. ב-1929, עם המשבר הכלכלי העולמי והאבטלה רבת הממדים בגרמניה, החלה עלייתה המהירה של המפלגה, ובבחירות לרייכסטאג ב-1930 זכתה ב-18.3 אחוזים מקולות המצביעים. ב-1932 קיבל היטלר, בעל האזרחות האוסטרית, אזרחות גרמנית והתמודד בבחירות לנשיאות, בהן הפסיד למועמד השמרני וגיבורה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה פאול פון הינדנבורג בן ה- 85 (!). בבחירות לרייכסטאג ביולי של אותה שנה זכתה מפלגתו של היטלר ב-37.3 אחוזים מקולות המצביעים, והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.

בבחירות שנערכו כעבור חודשים מספר, בנובמבר 1932, ירד שיעור המצביעים של המפלגה הנאצית ל-33.1 אחוזים, ולמרות ירידה זו שוכנע הנשיא, הינדרבורג "הזקן", למנות את היטלר לקנצלר (Reichskanzler; ראש הממשלה). הנאצים השכילו לנצל את שריפת בית הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, להטלת משטר חירום. המפלגה הקומוניסטית (KPD) הואשמה בפשע, מנהיגיה נאסרו וחירויות היסוד בגרמניה הושעו. בבחירות שנערכו כעבור שבוע, ב-5 במרס 1933 – הבחירות האחרונות בגרמניה – זכו הנאצים ב-44 אחוזים מקולות המצביעים. ב-23 במרס אישר הרייכסטאג את 'חוק ההסמכה' שהסמיך את הממשלה לחוקק חוקים לתקופה של ארבע שנים ללא אישור הפרלמנט, ובכך למעשה בוטל הממשל הפרלמנטארי. ב-14 ביולי 1933 פורקו האיגודים המקצועיים והמפלגות פרט למפלגה הנאצית, והיא הפכה למפלגה החוקית האחת והיחידה בגרמניה. הנהגת המפלגות הקומוניסטית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) יצאו מגבולות גרמניה, והפזורה האנטי-נאצית במדינות כמו צ'כסלובקיה וצרפת ניסתה לנהל תעמולה אנטי-נאצית, ולספק מידע לעולם הרחב על המתרחש בגרמניה הנאצית. ראשי הכנסייה בגרמניה, מצידם, הן קתולים והן פרוטסטנטים, סלדו מרפובליקת ויימאר וחוזה ורסאי ופחדו מהקומוניסטים. גורמים אלה הביאו אותם לתמוך בנאצים, למרות חששם מהתפיסות האתיאיסטיות ואף אליליות שהיו קיימות באידיאולוגיה הנאצית, ובמיוחד מהתעמולה האנטי-קתולית שהפיץ המשטר החדש. לבסוף, יחסי גרמניה הנאצית והכנסייה הקתולית הוסדרו להלכה ב"קונקרודנט" (Concordat) הסכם שנחתם בין הוותיקן והרייך השלישי. לאחר מותו של הנשיא פון הינדנבורג ב-2 באוגוסט 1934, אימץ לעצמו היטלר גם את סמכויות הנשיא ומינה עצמו לפיהרר (Führer; מנהיג). מעתה, נשבעו חיילי הורמאכט (Wehrmacht; הצבא) אמונים אישית להיטלר, שהפך לכל יכול בגרמניה.

אסירים במסדר במחנה דאכאו, גרמניה. כנראה לפני המלחמה. אסירים במסדר במחנה דאכאו, גרמניה. כנראה לפני המלחמה.

הזירה הפוליטית האירופית והבינלאומית בשנים 1939-1933 התאפיינה במתיחות רבה, כאשר כל העת עמדה תחושה כי אירופה נעה לקראת מלחמת עולם נוספת. המלחמה אכן פרצה ב-1939. ב-13 בינואר 1935 סופח, בעקבות משאל עם של תושביו, חבל הסאר לגרמניה. בחודש מארס של אותה שנה, חידשה גרמניה את שירות החובה בצבא, תוך הפרת חוזה ורסאי. מעצמות אירופה וחבר הלאומים (ארגון בינלאומי שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה) לא הגיבו על הפרה זו של ההסכם, ואף לא על הפרת הפירוז של חבל הריין שנעשה שנה מאוחר יותר. בשנת 1936 נוסד "ציר רומא-ברלין" ושתי המדינות הדיקטטוריות גרמניה ואיטליה, החלו במעורבות צבאית גלויה במלחמת האזרחים בספרד (1939-1936) ללאומנים בהנהגתו של פרנקו. הסכם זה הפך ב-1937 לברית משולשת, כאשר לשתיים הצטרפה גם יפן. ב-13 במארס 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה ל"רייך השלישי" ( האנשלוס ; Anschluss), ובספטמבר 1938 הניעו איומי המלחמה של היטלר להסכמת בריטניה וצרפת בועידת מינכן, לסיפוח חלק מצ'כוסלובקיה לגרמניה, כחלק ממדינות הפייסנות שהובילה בריטניה. בראשית שנת 1939 השתלט הצבא הגרמני ללא קרב על שארית צ'כיה, ובהמשך השנה סיפחה גרמניה גם את העיר ממל שבליטא. דרישתה של גרמניה לסיפוח שטח בקרבת העיר דנציג (היום גדנסק), הביא לכך שבריטניה וצרפת ערבו לביטחונה של פולין.

חודשי הקיץ של שנת 1939 נוצלו למגעים חשאיים לקראת המלחמה שעמדה בפתח. דעת הקהל הבינלאומית הופתעה כשנחתם ב-23 באוגוסט, חוזה ריבנטרופ –מולוטוב. היה זה חוזה אי-התקפה בין שתי היריבות האידיאולוגיות הגדולות גרמניה וברית המועצות. לחוזה היה סעיף סודי שחילק למעשה את מזרח אירופה לאזורי השפעה של שתי המדינות. המשמעות האמיתית של החוזה התבררה עד מהרה, כשפלשה גרמניה לפולין ממערב ב-1 בספטמבר 1939, וברית-המועצות מהמזרח ב-17 בספטמבר. כך פרצה מלחמת העולם השנייה.

מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית נתפסת בתודעה הציבורית בת זמננו והן בעיני בני הזמן כתוקפנית, עקבית ומוצלחת במטרותיה לבטל או לתקן את "חרפת הסכם ורסאי" מחד גיסא, ולהשיג לגרמניה את מרחב המחיה (Lebensraum) שהוזכר ב"מיין קמפף" מאידך גיסא. במשך השנים, היו שערערו על תפיסה זו. כך למשל, נטען כי גרמניה נגררה במקרים מסוימים אחר המאורעות, ולהיטלר לא הייתה תוכנית אב לקראת מלחמה. חימושו והכנותיו של הצבא הגרמני לקראת מלחמה עדיין לא הושלמו כשהיא פרצה למעשה.

שאלות חקר

  • מה היו התנאים שאפשרו את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה?
  • כיצד השפיעה תפיסת "מרחב המחיה" על מדיניות החוץ של היטלר?


ביבליוגרפיה

  • בלוך שארל, "המאבקים הפנימיים בתוך המפלגה הנאצית וליל הסכינים הארוכות", זמנים, 4, קיץ 1980.
  • גוברין, יוסף, ההיבט היהודי ביחסי גרמניה הנאצית עם ברית-המועצות (ירושלים: 1986).
  • היילברונר, עודד, עליית המפלגה הנאצית לשלטון (ירושלים: 1993).
  • קרשו, איאן, "ברלין, קיץ וסתיו 1940: היטלר מחליט לתקוף את ברית המועצות", הכרעות גורליות: עשר ההחלטות ששינו את העולם 1941-1940 (תל אביב: 2007).


האוכלוסייה הגרמנית לנוכח רדיפות היהודים בשנות השלושים והפתרון הסופי

כבר בשנים הראשונות של המשטר הנאצי נחשפו שכבות נרחבות מהציבור בגרמניה למדיניותו האנטישמית של השלטון, שהגיעה לשיאה בפוגרום ליל הבדולח. אולם, הצלחותיו הכלכליות והמדיניות של המשטר הנאצי בשנותיו הראשונות, כמו גם ההקפדה על שמירת כסות חוקית לפעילויותיו, תרמו ליוקרתו בציבור הגרמני והביאו להרחבת התמיכה בו גם מצדם של מי שלא היו נאצים בהכרתם. חלק ניכר מהאוכלוסייה הגרמנית תמך באופן אקטיבי או פסיבי במשטר הנאצי, בעיקר כל עוד הוא נראה כסיפור הצלחה. רק לקראת הסתמנות התבוסה במלחמה, הלכה תמיכה זו ונחלשה.

ביום החרם שהוכרז כנגד עסקים יהודיים ב-1 באפריל 1933, הוסיפו גרמנים רבים לקנות בחנויות שבעליהם יהודים. היו עסקים שנסגרו בשל ההודעות על החרם, אך המוני סקרנים מילאו את הרחובות בציפייה לראות מה עתיד לקרות. הגרמנים היו פסיביים, אך לא גילו עוינות כלפי היהודים. אדישות דומה מאפיינת את יחסו של הציבור הגרמני ליהודים במשך רוב שנות השלושים. צעדים אנטי-יהודים כמו חוקי נירנברג התקבלו בברכה, בין היתר, מאחר והם נתפסו כצעד שיוצר סטאטוס-קוו חדש, שמבאר מצב קיים שאיננו ברור, בין גרמניה לתושביה היהודים. לעומת זאת, מראות פוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, עוררו תגובות מסתייגות בקרב הציבור הגרמני. היו גרמנים שגינו את הרס הרכוש, אחרים נרתעו מגילויי האלימות ברחובות. תגובות אלה תרמו את חלקן למגמת המשטר לשמור בסוד את אופיים האמיתי של צעדים כנגד היהודים באירופה הכבושה, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה.

 אדולף היטלר עם אנשי צבא לפני "מגדל הכבוד" ביום הזיכרון לגיבורי גרמניה בשנת 1935. ברלין, גרמניה. אדולף היטלר עם אנשי צבא לפני "מגדל הכבוד" ביום הזיכרון לגיבורי גרמניה בשנת 1935. ברלין, גרמניה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו לחדור לגרמניה ידיעות ושמועות על גורל היהודים בשטחים הכבושים, בראש ובראשונה פולין. שמועות אלו התעצמו, החל מקיץ 1941. ידיעות על הרציחות בבורות הירי החלו להגיע לגרמניה על ידי בני האוכלוסייה המקומית, חיילי הצבא הגרמני ועובדי כפייה. גרמנים רבים האזינו לשידורי הרדיו בשפה הגרמנית של בעלות הברית, וצפו במו עיניהם ביהודים שגורשו, החל מסתיו 1941, מגרמניה ל"מזרח". בין הגרמנים היו רבים שעשו שימוש באפשרות שניתנה להם, לקנות בזול את מטלטליהם של המגורשים, או להשיג לעצמם את דירותיהם של המגורשים. הגרמנים ידעו אפוא, גם אם לא היו בקיאים בפרטים מדויקים, כי במזרח אירופה נערכות רציחות המוניות ומהו גורלם של היהודים שגורשו מערי גרמניה.

החל מראשית שנת 1943, בעיקר לאחר מפלת סטלינגרד, החל גורלם של המגורשים להטריד את אזרחי גרמניה. כשהתברר לגרמנים כי מדינתם עומדת בפני הפסד, ניתן ביטוי לדעה כי הנקמה על השמדת היהודים עתידה להיות איומה. ההפצצות על גרמניה שהורגשו בעיקר החל מקיץ 1943, ועתידות היו להחריב ערים שלמות ולעלות בחייהם של מאות אלפי אזרחים גרמנים, נתפסו לעיתים, כתגובה על רצח היהודים. כלומר, השינוי ביחס לרצח היהודים נבע מחשש מנקמה של בעלות הברית, אולם האוכלוסייה הגרמנית לא הביעה כל ביטוי של חרטה מוסרית או ערכית על הרצח ההמוני של יהדות אירופה.

לצד זאת, לאורך שנות קיום המשטר הנאצי הופיעו מספר התנגדויות לפעולותיו של המשטר כנגד יהודים ואוכלוסיות אחרות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הייתה מחאתו של הבישוף גאלן ב-1941 נגד האותנסיה (Euthanasia או T4ׁׁׁׂׂ), רצח הנכים וה"לא כשירים" האחרים בגרמניה. יש לציין, כי מתנגדי משטר בולטים כמו קבוצת הסטודנטים "הורד הלבן" במינכן, שנאסרו והוצאו להורג לאחר שהפיצו עלונים בגנות רצח היהודים, היו קתולים אדוקים. לעומת זאת, הכנסייה הפרוטסטנטית נטתה להזדהות עם המשטר הנאצי. יוצא מכלל זה הוא מרטין נימולר, כומר פרוטסטנטי שמחה ביולי 1936 על מחנות הריכוז, על אי חוקיות צעדי הגסטאפו וכנגד המדיניות האנטי יהודית של הנאצים ועל כך נאסר במחנות ריכוז למשך שבע שנים, עד שנת 1945.

בפברואר 1943 הפגינו נשים גרמניות מול משרדי הגסטפו בברלין, כנגד גירושם של בעליהן היהודים, והצליחו למנוע את הגירוש, אך מדובר היה במקרה נקודתי. אין מקבילה לאופן בו ארגנה הכנסייה הקתולית מסע מחאה כנגד מבצע "אותנסיה". תנועת ההתנגדות הגרמנית הייתה מודעת לפתרון הסופי, וידיעה זו הייתה גורם, אם כי לא עיקרי בעצם ההתנגדות להיטלר ולמשטר הנאצי. התנגדויות הורכבו בעיקר מבני האליטה האזרחית והצבאית, שתכננו תוכניות למשטר חלופי בגרמניה, ניסו ליצור קשר עם בעלות הברית המערביות ולחתום על חוזה שלום נפרד. הקושרים היו בעלי דעות ימניות ושמרניות, ורבים מהם הצטרפו לקשר רק לאחר שגרמניה החלה להפסיד במלחמה, ורצו להמשיך את המלחמה בברית המועצות. מרביתם התנגדו להשמדת היהודים, אך סברו שבגרמניה יש בעיה יהודית ועליה להיפטר לאחר המלחמה, אולי באמצעות הגירה. בין התנגדויות אלה בלט קשר "ה-20 ביולי", שיצא לפועל בשנת 1944 בהנהגת קולונל פון שטאופנברג. בקשר נכלל גם המצביא הגרמני המפורסם ביותר, פלדמרשל ארווין רומל. התנקשות בהיטלר הייתה אמורה להתחיל הפיכה כנגד המפלגה הנאצית והס"ס. אך הקשר נכשל, ודיכויו על ידי המשטר עלה בחייהם של כ-5,000 ממשתתפי הקשר, קרוביהם ומכריהם, ולמעשה, חלק מהותי של האליטה והאריסטוקרטיה הגרמנית.

שאלות חקר

  • אילו תנועות התנגדות גרמניות קמו להיטלר ולשלטון הנאצי, ומה היה אופין?
  • האם ניתן להצביע על גורמים כלשהם שהביאו להתפתחות רעיון וביצוע ה"פתרון הסופי" בגרמניה ולא בכל מדינה אחרת?


ביבליוגרפיה

  • גוטמן, ישראל. "גולדהגן – הביקורת והפסילה", יד ושם: קובץ מחקרים, כו (ירושלים: 1998), עמ' 249 – 275.
  • גולדהגן, דניאל יונה, תליינים מרצון בשירות היטלר (תל-אביב: 1998).
  • מרון, אפרים, "הכנסייה האוונגלית הגרמנית בתקופת הרייך השלישי ותנועת Deutsche Christian הנאצית", ילקוט מורשת, נ"ה, עמ' 196-179.
  • פיצגיבון קונסטנטין, 20 ביולי: הקשר נגד היטלר (תל-אביב: 1987).
  • צימרמן, משה (עורך), ההתנגדות לנאציזם (ירושלים: 1986).
  • קרשו, איאן, "דעת הקהל בגרמניה בתקופת 'הפתרון הסופי': מידע, הבנה, תגובות", דפים לחקר תקופת השואה, ז, 1989, עמ' 17 – 28.


תעמולה וקולנוע

תעמולה היא כלי הכרחי בבניית מדינה טוטליטארית, וכך גם היה בגרמניה הנאצית. שלטונו של היטלר התאפיין בשימוש נרחב בקולנוע, ברדיו ובהצגת סמלים חזותיים באסיפות המונים. בערים גרמניות הוצבו מערכות הגברה כדי להגביר ולשדר את שידורי הרדיו לקהל הרחב. הנאצים דאגו לייצור מקלטי רדיו "עממיים" שנמכרו בזול להמונים, בהם שודרו כל נאומיו של היטלר. המקלטים היו בעלי יכולת קליטה נמוכה, החל מראשית שנת 1933, כדי למנוע קליטה של שידורים מחו"ל. היטלר ביקש כי התעמולה, בעזרתה עלה לשלטון ולאחר מכן ביסס את שלטונו הטוטליטארי, תפנה להמונים ולא לאינטליגנציה, על ידי כך שתורכב מחזרה מתמדת של אוסף מוגבל של סיסמאות ותעורר את הרגש ולא את האינטלקט.

היטלר וגבלס בחגיגות הראשון במאי בפארק לוסטגארטן. ברלין, גרמניה. היטלר וגבלס בחגיגות הראשון במאי בפארק לוסטגארטן. ברלין, גרמניה.

יוזף גבלס, שעמד בראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם', נחשב לאבי התעמולה המודרנית במדינה טוטליטרית. הוא שלט על הרדיו, העיתונות, התיאטרון, הקולנוע וענפי החינוך והתרבות השונים. גבלס היה מיוצרי 'מיתוס הפיהרר' – גורם חשוב בגיוס תמיכתם של המוני העם, והשליט נאציפיקציה של חיי האמנות והתרבות. תעמולתו הצטיינה בהשמצות, עלילות ושקרים. הוא פעל לפי "עדיפות המילה המדוברת על פני זו הכתובה" - אחד מעקרונות התעמולה שנקבעו ע"י היטלר. ההיסטוריון בועז נוימן מציין כי התרבות הנאצית בזה לרעיון הספר, העיסוק בספרים נתפס כמנוכר ל"חיים האמיתיים", קריאה בספר חייבת להוביל למעשים. קריאתם של ספרים נאצים ובראשם "מיין קאמף" נתפסה כחוויה שיש לעבד ולחיות לפיה. שיאה של ההתקפה הנאצית על המילה הכתובה ורעיון הספר התגלם בטקסי שריפת הספרים ה'בלתי-גרמניים' ב-10 במאי 1933, אותה יזם גבלס.

לקולנוע נועד תפקיד חשוב בהפצת התעמולה והאידיאולוגיה הנאצית. סרטי הקולנוע הנאציים עסקו במגוון של נושאים: סרטים עלילתיים כדוגמת "הורסט- ווסל" ו-"היטלריוגנד קוואס" פיארו את ה"מאבק" הנאצי בשנות ה-20. אחרים ניסו להשפיע על דעת הקהל בגרמניה לאהוד את "האותנסיה", וסרטים רבים אחרים כללו דמויות ונושאים אנטי-יהודיים. ואולם, הסרט הטיפוסי שהופק בגרמניה הנאצית היה מוצר בידורי לכל דבר, כאשר רק בודדים מבין אלף הסרטים שהופקו במדינה היו סרטי תעמולה לכל דבר.

סרטיה של הבימאית לני ריפנשטל הם מהמפורסמים שהופקו ברייך השלישי. ריפנשטל, שהייתה שחקנית קולנוע בשנות ה-20, התקרבה לחוג האישי של היטלר, אף כי מעולם לא הצטרפה למפלגה הנאצית. בשנות ה-30 הופקד בידי ריפנשטל בימויים של סרטי תעמולה רשמיים של המפלגה הנאצית. ניצחון הרצון תיעד את כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג בשנת 1935, וסרטה אולימפיה פיאר את האולימפיאדה בברלין בשנת 1936. בשני הסרטים הושקעו משאבים רבים, הם מהווים ציון דרך מרכזי בתולדות הקולנוע התיעודי ונחשבים להישג אסתטי ואמנותי. מעטים מסרטי התעודה שנושאם גרמניה הנאצית, שאינם כוללים צילומים מסרטיה. כך שסרטיה מהווים מרכיב מרכזי בדימוי שיש לנו על תקופה זו בהיסטוריה.

ב-1939 הופקו שני הסרטים האנטי-יהודיים הראשונים, רוברט וברטרם, בבימויו של הנס הינץ צרלט, ו- פשתן מאירלנד בבימויו של הינץ הלביג. בסרטים נעשה שימוש בקומדיה לצורך יצירת הקריקטורה של 'תת-אדם' יהודי. בשנת 1940 הופקו הסרטים האנטישמים העלילתיים הרוטשילדים (שהיה גם סרט אנטי בריטי) בבימויו של אריך ושנק והיהודי זיס בבימויו של פייט הרלן שזכה להצלחה רבה. בשנה זו גם נוצר הסרט התיעודי היהודי הנצחי בבימויו של פריץ היפלר, שהיה הסרט האנטישמי הבוטה ביותר.

שאלות חקר

  • מה תפקידה של התקשורת במדינה טוטליטרית?
  • מהם הערכים העיקריים שבאו לידי ביטוי בתעמולה הנאצית?
  • מה היה מקומו של "עקרון המנהיג" באידיאולוגיה הנאצית, וכיצד זה בא לידי ביטוי בתעמולה?


ביבליוגרפיה

  • גיטליס, ברוך, סרטי השנאה – הקולנוע הנאצי במלחמתו נגד היהודים (1996).
  • היפלר, פריץ, היהודי הנצחי (1940). סרט
  • הרלן, פייט, היהודי זיס (גרמניה: 1930). סרט
  • נוימן, בועז, "על מקומה של המלה הכתובה והמלה המדוברת בתעמולה הנאצית", זמנים, 74, 2001, עמ' 108-94.
  • צימרמן, משה, "הסרט הקומי הנאצי כמסמך היסטורי", עבר גרמני – זיכרון ישראלי (תל-אביב: 2002), עמ' 105-90.
  • ריפנשטאהל, לני, ניצחון הרצון (1935). סרט
  • שפי, נעמה, "היסטוריה של שנאה: היהודי זיס בעין המצלמה הנאצית", זמנים, גיליון 72, עמ' 98-89.

אומנות ומוזיקה

המשטר הנאצי התנגד למגמות אמנותיות מודרניות כאימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, קוביזם ותנועת הדאדא, שהתאפיינו בשבירת מוסכמות וקריאת תגר על האמיתות האמנותיות המקובלות. אם בעבר מטרת האמנות הייתה להעתיק את המציאות ולפאר אותה, באו תנועות אלו וניסו לבחון אותה מזוויות אחרות, לפרק אותה לגורמים ולהראות גם צדדים קשים שלה. האמנות ברייך השלישי, שתפקדה ככלי שרת בידי המדינה, ביקשה לחזור אל מגמות אסתטיות שנוצרו כבר במאה ה-18. משמע, האמנות העממית אשר הדגישה את ערכי המסורת והפשטות. יצירות האומנות שהועלו על נס על ידי המשטר כללו תיאורי טבע, נוף מולדת ואיכרים, תיאור עיירות קטנות ובעלי מלאכה למיניהם שהיוו חלק מהמיתוס שאפיין את הנאציונל-סוציאליזם. האמנות שהנאצים שאפו להציג כונתה "האמנות הפולקית", זאת שלא כאמנות המודרנית, אשר נתפסה על ידם כמופשטת וכמייצגת את חולשות האדם.

דוגמאות ל"אומנות מנוונת של גזעים נחותים" כתעמולה נאצית. דוגמאות ל"אומנות מנוונת של גזעים נחותים" כתעמולה נאצית.

עם עלייתו לשלטון, ביקש היטלר לסלק מחיי התרבות הגרמנית כל סממן שאינו תואם את אידיאל היופי הארי שעמד לנגד עיניו. יצירות אמנות של ציירים כגון מודֶליאני ופיקסו נקשרו על פי תיאורטיקנים נאצים עם ניוון ומחלות נפש. מגמה זו המשיכה עם הצגתה של התערוכה "האמנות המנוונת" על-ידי גבלס ב-19 ביולי 1937, תחילה בברלין ולאחר מכן ברחבי גרמניה. המטרה הייתה ללַמד את העם לזהות אמנות "לא רצויה" ומעוותת שאינה משרתת את הקולקטיב.

תנאי הכרחי ליצירת האמנות הנורדית היא היותו של האמן טהור מבחינה גזעית. למעשה בעצם קיומה של תרבות יוצרת אחרת יש סכנה לקיומה של התרבות הארית "מייסדת התרבות", תרבות זרה עלולה לאיים ואף להאפיל עליה. על כן, יש לטהר באופן מוחלט את התרבות הגרמנית מכל השפעות פנימיות או חיצוניות. למשימה זו מינה גבלס את "נשיא לשכת הרייך לאמנויות החזותיות", פרופ' ציגלר ממינכן, על מנת שיבחר בסיוע ועדה יצירות "מנוונות" בתחומי האמנות כגון ציור, פיסול וכד'. במהלך מבצע "טיהור" זה החרימה הוועדה 15,997 יצירות של 1,400 אמנים. לאחר החרמת היצירות הוכנסו האמנים המנודים לרשימותיה של הוועדה ולבתיהם נשלחו מכתבים שבהם נאסר עליהם באופן רשמי להוסיף לעסוק באמנות. אמנים שעמדו בתכתיבי המשטר נאלצו ליצור ברוח השלטון או לעזוב את עבודתם.

גבלס, גרינג ואנשי שלטון נוספים בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של וילהלם פורטוונגלר. גבלס, גרינג ואנשי שלטון נוספים בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של ברלין בניצוחו של וילהלם פורטוונגלר.

מלחמת חורמה דומה ניהלו הנאצים כנגד מוזיקה מודרניסטית כג'אז, סווינג ומוזיקה א-טונאלית. מלחינים ומוזיקאים יהודים ומתנגדי שלטון הורחקו מעמדות מפתח ונפתחה מערכה אידיאולוגית נגד צורות ההלחנה החדשות שהתגבשו בזמן רפובליקת ויימאר. אלו נתפסו כמייצגות את האידיאלים היהודיים והבולשביקיים של המהפכנות והחתרנות. בחברה שראתה במוזיקה את השתקפות עצמה כדברי גבלס, לא היה מקום למוזיקה בלי תו שליט ובלי היררכיה. השוויון בחשיבותם של התווים באותה המנגינה נתפס כפריקת כל עול שלטוני, וההתעלמות מההרמוניה הקלאָסית נראתה בעיני הנאצים כניתוץ המיתוסים הגרמניים העתיקים. השימוש בג'אז ובמוזיקה זרה נתפסה בראש ובראשונה כפלישה לטוהר המוזיקלי הגרמני, וכהתעלמות מהמוזיקה הפולקית (במובן הגזעי) והחדרת גורמים בין-לאומיים לתרבות הגרמנית. חשוב לציין שבכל שנות המשטר הנאצי התקיימו פעילויות מוזיקליות חסרות תקדים, המוזיקה שנוגנה בקונצרטים או שודרה ברדיו הייתה ממיטב יצירתם של המלחינים הגדולים באירופה, יחד עם זאת נכשלו הנאצים ביצירת מוזיקה מקורית.

בשנים הראשונות של המשטר הנאצי הזדהו חלק מהאמנים והמוזיקאים מהשורה הראשונה עם השלטון החדש. היו מהם שעשו זאת מסיבות של תועלת אישית, אך רבים מהם הזדהו עם המלחמה האידיאולוגית שאסרה המפלגה הנאצית על המוזיקה והאומנות המודרניסטית, והאמינו גם הם כי האומנות המודרניסטית עלולה לקעקע את האומנות והמוזיקה "הגבוהה" הקלאסית והרומנטית.

שאלות חקר

  • כיצד באה לידי ביטוי האידיאולוגיה הנאצית באומנות בגרמניה?
  • כיצד התמודדו האומנים בגרמניה הנאצית עם תכתיבי השלטון הטוטליטארי?
  • ממה נבעה התנגדות הנאציזם לזרמים מודרניסטיים במוזיקה ובאומנות?


ביבליוגרפיה

  • אוברי, ריצ'רד, הדיקטטורים: גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין (תל אביב: 2006), עמ' 351-316.
  • אריאלי-הורוביץ, דנה, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית (ירושלים: 1999).
  • שפאר, אלברט, בתוככי הרייך השלישי, תרגמה עדנה קורנפלד (תל אביב: 1979).


חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי ברייך השלישי

מדיניות החינוך הנאצית התאפיינה בגישה אנטי-אינטלקטואלית לצד כוונה להכשרת הדור הצעיר לנאמנות ולציות. חינוך ברוח זו נעשה בן השאר באמצעות יצירת מניפולציות רגשיות והשתתפות בטקסים ובעצרות שהתאפיינו במפגני עוצמה ססגוניים. באופן זה ניסו הנאצים להטמיע את האידיאולוגיה בקרב בני הנוער ולעשות אותם נוחים יותר להשקפתם ולמטרותיהם לעומת בני הדור המבוגר שהשקפותיו עוצבו בתקופת ויימאר או אפילו בקיסרות. מגמות אלה הכתיבו את הכנת תכנית הלימודים לבתי הספר, ובאו ליד ביטוי מובהק בעיקר בשיעורי ההיסטוריה והספרות. הגרסה הנאצית להיסטוריה הגרמנית ביקשה להבליט את קיומם של גרמנים מחוץ לגבולות הרייך, את האופי ההֵרואי והנאצל של הגזע הגרמני, ואת ההמשכיות שבין קארל הגדול, פרידריך הגדול ולהיטלר. עם החלת חוקי הצנזורה הנוקשים על ספרי הלימוד ב-1938, שוכתבו מחדש כל הספרים ללימוד היסטוריה.

נערי היטלריוגנד. גרמניה. נערי היטלריוגנד. גרמניה.

מערכת החינוך החדשה, סביבה נוצרו מאבקים רבים בתוך ההנהגה הנאצית, הייתה אמורה לכלול שלושה שלבים עיקריים: הראשון היו "בתי הספר של אדולף היטלר" (החל מ-1936), שבמסגרתם היו יכולים ללמוד תלמידים נבחרים מגיל 12. השלב השני הוא הצטרפות ל-Ordensburgen – מסגרות חינוכיות שביקשו להידמות למסדרי האבירים הטבטונים. השלב השלישי הם בתי הספר הגבוהים של המפלגה, ששימשו תחליף לאוניברסיטאות. באופן מעשי הצליחו הנאצים לממש רק את שני השלבים הראשונים. "בתי הספר של אדולף היטלר" היו בפיקוחו של הגאולייטר (Gauleiter; המושל) המקומי מטעם המפלגה הנאצית ולמדו בהם המצטיינים בתנועת הנוער הנאצית. מקצת ה-Ordensburgen הוקמו בטירות ברחבי גרמניה והיוו ביטוי לשאיפות שרווחו בגרמניה הנאצית וכוונו ליצור חברה נטולת מעמדות מצד אחד ואליטה חדשה שתנהיג את החברה מצד שני. ואולם למרות מאמציהם לא הצליחו הנאצים לממש את תכניותיהם באופן מוחלט. מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה המסורתיים המשיכו ליהנות מעצמה ומיוקרה, ובכך מנעו סחף לכיוון מערכת החינוך הנאצית.

לבד ממוסדות החינוך המסורתיים היה גם ההיטלריוגנד (Hitlerjugend), תנועת הנוער ההיטלראית ההמונית, בבחינת מתחרה על הדומיננטיות במערך החינוך בגרמניה הנאצית. מנהיג התנועה, פון שיראך, רצה לנטרל לחלוטין את השפעת הבית ובית הספר על הנוער ושאף לעשות את הארגון שבראשו עמד, על כל פעילויותיו החינוכיות והפרה-מיליטנטיות והצבאיות, לכלי העיקרי להכשרה ולחינוך של הדורות הבאים. פון שיראך ראה בנוער ההיטלראי מעין "קהילה אידאולוגית של החינוך". מי שצועד בשורות הנוער ההיטלראי, טען, אינו אחד בקרב מיליונים, אלא "חייל של רעיון". לנוער מבחינה זו היה תפקיד מרכזי ביצירתה של "גרמניה החדשה". היטלר חזה תהליך שבו יצטרף הנוער הגרמני בכללו לארגון הנוער של המפלגה הנאצית בהגיעו לגיל עשר, בשנות העשרה המתקדמות ישולב בשורות ה- ס"א וה-ס"ס ולאחר מכן ייעשה לחלק מהכוחות המזוינים של גרמניה. זאת בזמן שפון שיראך פעל לפירוק ארגוני הנוער האחרים, שחלקם הצטרפו ל"נוער ההיטלראי". עם זאת, תהליך היעשותן של כל תנועות הנוער למונופול של המפלגה הנאצית ארך זמן רב יותר ממה שציפו ראשי המפלגה, בעיקר בשל התנגדותן של קבוצות שמרניות והתאחדויות קתוליות למיניהן. ב-1932 מנה סך החברים בתנועות הנוער הנאציות 107,956 בני נוער. בשנת 1933 חלה עלייה דרסטית במספר החברים, והוא עלה ל- 2,292,041. עד פרוץ המלחמה ב- 1939 היה מספר החברים 7,287,470.

שאלות חקר

  • האם כל מדינה שמנסה להחדיר רעיונות בעזרת חינוך היא טוטליטארית?
  • מהם נקודות הדמיון והשוני בחינוך הטוטליטארי הנאצי והסובייטי?


ביבליוגרפיה

  • בכרך, צבי, תפיסת האדם באידיאולוגיה הנאצית (תל אביב: 1995).
  • דורון, אברהם, "מרשות ההורים לשירות האוטופיה: מרדנות "הנוער ההיטלראי"', יעל דר, טל קוגמן, יהודית שטיימן ( עורכות), ילדים בראש המחנה: ילדות ונעורים בעתות משבר ותמורה חברתית: אסופת מאמרים ומחקרים במסגרת סדרת כתב העת דור לדור (תל אביב: 2010), עמ' 261-231.
  • טל, אוריאל, "האינטלקטואלים והרייך השלישי", ילקוט מורשת, 19, עמ' 184-175.
  • כהנא, ראובן, נעורים והקוד הבלתי-פורמלי: תנועות נוער במאה העשרים ומקורות הנעורים הפוסט-מודרניים (ירושלים: 2007).
  • נוימן, בועז, ראיית העולם הנאצית (תל אביב: 2002).
  • פלטנר, גרט, בית הספר ברייך השלישי (תל אביב: 1997).
  • קטקו, תמר, תרומתם של ספרי ההיסטוריה לחינוך הנוער בתקופת השלטון הנאצי: 1945-1933 (רמת אביב: 1996).


******


ביבליוגרפיה נוספת

  • בראכר, קרל דיטריך, הדיקטטורה הגרמנית: השורשים, המבנה, והתוצאות של הנציונל – סוציאליזם (תל אביב: 1987).
  • ברלי, מייקל, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה (אור יהודה: 2007).
  • ברטוב, עומר, צבאו של היטלר (תל-אביב: 1998)
  • ברקאי, אברהם, הכלכלה הנאצית: אידיאולוגיה, תיאוריה ומדיניות (תל אביב: 1986).
  • טל, אוריאל, תיאולוגיה פוליטית והרייך השלישי (תל אביב: 1991).
  • מילר-היל בנו, מדע קטלן (ירושלים: 1992).
  • פסט, יואכים, פני הרייך השלישי (תל אביב: 1987).
  • קרשו, איאן , היטלר, היבריס, 1936-1889 (תל אביב: 2003).
  • קרשו, איאן , היטלר, נמסיס, 1945-1936 (תל אביב: 2005).
  • שיירר וילהלם, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. היסטוריה של גרמניה הנאצית (ירושלים, 1961).



קישורים



  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog