"זה רק חלום שאני חולם"^[1]

ילדים ובני נוער בתקופת השואה

הורות וילדות בתקופת השואה

אסף טל
איורים וציורים: ליז אלסבי וחוה וולף

מיועד לתלמידי בתי הספר היסודיים
משך הטקס: כ-45 דקות

• רציונל
• הקדמה
• האם היהודייה – לפני השואה
• "בני, חלום זו עת קשה" – במהלך השואה
• הילדות שאבדה – שיריה וציוריה של חוה וולף

להורדת "יזכור" / פרקי תהילים / "אל מלא רחמים"

רציונל

הצעה זו לטקס מוקדשת לשירי הערש שליוו את ילדי ישראל לפני השואה ובמהלכה. שירי הערש שייכים לרגע של אינטימיות ושיתוף בין הורים לילדיהם. כשם ששירי הערש מייצגים כמיהת ילדים לחיבה ואהבה הורית, הם מבטאים גם את מאווייהם וצורכיהם של ההורים. זהו דיאלוג בין הורה לילד, אך גם מקום שבו הורים וילדים יכולים לבטא תקוות ומאוויים כמוסים, ולמצוא בו מפלט מהחוויות הקשות שהיומיום מזמן ומטרדותיו.
טקס זה מחולק לשלושה חלקים המייצגים את שירי הערש מהתקופות השונות. רובם נכתבו ביידיש והולחנו על ידי מיטב היוצרים בשפה זו. בחלק מן השירים בחרנו להביא חלקים מן המקור ביידיש להשמעה, זאת כדי שהתלמידים יכירו את צלילי שפת המקור של תרבות שאבדה עם השואה. שירי הערש כולם בני תקופתם הם. השירים שנכתבו לפני השואה מלווים בחרדות ובתקוות לעתיד לבוא השזורות בהומור דק. כך, למשל, בשירו של מרדכי גבירטיג אין לאמו של יענקלה כל אשליות בנוגע לחינוכו המייגע של ילדה: "אמך תזיל דמעות רבות כמים / עד שתגדל תהיה לבן אדם". גם המשורר ליוויק מביע נקודת מבט מפוכחת למדי, אין לו עניין לטפח אשליות בפעוטות: "בכית די היום / והרי הבכי למבוגרים הוא". מחויבותם של ההורים לילדיהם לא נשכחת בהבטחה "לעולם לא אפקירך".
חלקו השני של הטקס, "בני, חלום זו עת קשה", עוסק בשירי הערש השייכים לתקופת השואה. הוא מלווה את השירים בזיכרונות ילדות של ילדים ששרדו את השואה. שירים אלה מאופיינים ברצונם של ההורים לטעת בילד תקווה לעתיד - " נום, ילדי עוד תעברה / כל אימי המלחמה" - לצד הניסיון, הנואש לעתים, לגונן עליו. אל שירי הערש מתלווים קטעי זיכרונות של ילדים, שבהיעדר הוריהם השתמשו ברגעים קסומים מילדותם כדי להירדם במקום מסתורם או כדי למצוא בהם נחמה. כך, למשל, משה (מוריס) רוט, אחוז געגועים לאביו, כתב: "זה ממלא אותי ביטחון ואמונה, שיום יבוא והוא יקח אותי מכאן ".

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יוחד השנה לילדים ולנוער בתקופת השואה. טקס זה מוקדש להורים וילדים בתקופת השואה ולשירי הערש שליווי אותם לפני ובמהלך השואה. הרגע שבו האם מרדימה את פעוטהּ בשיר ערש מאפיין תרבויות רבות. לפני השינה היא מביעה את תקוותיה לעתידו של הילד, וחושפת את דאגותיה וחששותיה. זהו רגע של חום ורוך בין ההורים לילדים.
שירי הערש ליוו את האימהות והילדים היהודים לפני השואה, אז שרו האימהות על דאגותיהן להתבגרותו הבריאה של הילד נוכח בעיות הפרנסה, ודאגו גם לחינוכו הדתי והערכי של הפעוט. מעת לעת סכנות ורדיפות הסתננו מבעד לקירות הבית אל חדר הילדים. השירים שהושרו בפי האימהות היו עדות למצוקות ולחרדות הקיומיות. כך היוו שירי הערש שילוב של תקווה ושמחת חיים, אך גם של חששות ופחדים.
עם פרוץ המלחמה גברו הרדיפות והסכנות הקיומיות. חוויות הילדות ובתוכן שירי הערש הפכו קודרות יותר ויותר ושיקפו את מצוקות הזמן. את הטקס נסיים בסיפורה של חוה וולף, ניצולת שואה ששנים אחר כך הפכה לאמנית. שיריה וציוריה משקפים את נקודת המבט של ילדה ששרדה את השואה.

הקדמה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה יוחד השנה לילדים ולנוער בתקופת השואה. הצעה זו מוקדשת לשירי הערש שליוו את ילדי ישראל לפני השואה ובמהלכה.
הרגע שבו האם מיישנת את פעוטה בשיר ערש מאפיין תרבויות רבות, והוא רגע אוניברסלי שבו האם מביעה את תקוותיה לעתידו של הפעוט, חושפת את דאגותיה וחששותיה. בכך, שירי הערש משקפים את תקופתם ומעידים עליה. זהו רגע של אינטימיות רכה בין ההורה לילד. שירי הערש ליוו את האימהות והילדים היהודיים לפני השואה, אז ביטאו האימהות את חרדותיהן באשר להתבגרותו הבריאה של הילד נוכח בעיות הפרנסה, אך גם באשר לחינוכו הדתי והערכי של הפעוט. מעת לעת הסתננו סכנות ורדיפות מבעד לקירות הבית אל חדר הילדים. השירים שהושרו בפי האימהות היו עדוּת למצוקות ולחרדות הקיומיות. כך היוו שירי הערש תמהיל של תקווה ואופטימיות, אך גם של חששות ושל ספקות.
עם פרוץ המלחמה הרדיפות והסכנות הקיומיות הפכו מוחשיות יותר ויותר. חוויות הילדות ובתוכן שירי הערש נעשו קודרות ושיקפו את מצוקות השעה. השירים שנכתבו לאחר השואה הם בעיקרם שירי קינה המהרהרים במותם של ילדים וביתמות של הנותרים. כשם שהניצולים בחרו בחיים, חלקם אף בחרו ליצור ולעסוק באמנות ובכתיבה, לעתים כחלק מתהליך שיקומם וחזרתם לחיים לאחר השואה. את הטקס אנו מבקשים לחתום בסיפורה של ניצולת שואה שבעקבות חוויותיה הפכה לאמנית. שיריה וציוריה מעניקים לטקס את נקודת המבט של ילדה ששרדה את השואה.

האם היהודייה – לפני השואה

מרדכי גֶבירְטִיג, ממשוררי היידיש המוכרים מפולין, כתב את שיר הערש "יענקל'ה", המבטא את תקוותיה של האם היהודייה לעתידו של פעוטהּ:

החום האימהי המלווה את ילדותנו עזר לילדים והעניק להם ביטחון ותקווה גם בשעות הקשות. השיר הבא מתאר את ההבדל בין ילדים למבוגרים, העסוקים בעולמם שלהם ודווקא הם זקוקים לשיר ערש כדי להירדם.

הנח ראשך
ה. לייוויק^[2]

הנח ראשךָ על ברכּי
מה טוב לנוח כך
ילדים מרדימים עצמם לבד
מבוגרים יש לייַשן בְּשיר

לילדים יש צעצועים
משחקים כְּשֶחָפֵצים הם
מבוגרים משחקים לבדם
לנֶצח חייבים הם

אל תירָא, אני אִתךָ
לעולם לא אפקירךָ
בכית די היום
והבְּכי לִמבוגרים הוא

נוכח בכי ותלונות
בַּעֶרֶשׂ ארדימך
הנח ראשך על ברכּי
מה טוב לנוח כך

במהלך השואה

בתקופת המלחמה הורים רבים נאלצו למסור את ילדיהם למחבוא כדי להציל אותם. רחוקים מהוריהם, הילדים ניסו ככל יכולתם להעלות את הזיכרונות הטובים מביתם וממשפחתם כדי שיקלו על געגועיהם.
אורי אורלב ואחיו היו בגטו ורשה בתקופת השואה. בשעות הארוכות שבהן נאלצו לשהות במסתור הם המציאו משחקים שונים כדי להקל על עצמם ולהפחית מעט את הפחד:

בילדות האחרת – שיריה וציוריה של חוה וולף

חוה וולף היא ילידת ויז'ניץ, בוקובינה. בהיותה כבת עשר גורשה עם משפחתה לגטאות בטרנסניסטריה, שם סבלו מכפור, מרעב ומתנאי קיום קשים. בשנת 1944 שוחררו חוה ומשפחתה על ידי הצבא האדום, ובשנת 1947 עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער. שנים לאחר השואה החלה חוה לצייר ולכתוב שירים וסיפורים שבהם היא מחפשת ומגששת באפלה אחר ילדותה האבודה. בציוריה הצבעוניים היא מתבוננת בעיניה של אותה ילדה רכה בשנים שבהן שרדה את השואה:

---