חינוך והוראה מתוקשבת
עד היהודי האחרון, עד השם האחרון
טקס
נעמה חורב
מיועד לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה
משך הפעילות: כ-30 דקות
פתיחה - כנגד השכחה
הצעה לעיצוב:
לקראת הכניסה לטקס:
- התלמידים יכינו תערוכה מדפי העֵד: על בריסטולים תודבק בצד אחד תמונה מוגדלת של דף עֵד של ילד, ובצד האחר יהיו רשומים הפרטים האישיים של הילד; את הבריסטולים יש לתלות מהתקרה. על התלמידים לזכור שניים או שלושה שמות של ילדים, וכאשר ייכנסו לטקס הם ידליקו נר לזכרם במקום שייוחד לכך. בטקס שמשתתפות בו כיתות רבות, אפשר להכין כמה חדרים כאלה, לכל שכבה או על פי חלוקה אחרת המקובלת בבית הספר.
- לחלופין אפשר להכין חדר חשוך ובו נרות. בחדר ייקראו שמות של ילדים, גילם ומקום מוצאם. על התלמידים לזכור שניים עד שלושה שמות ולהדליק נרות נוספים לזכרם.
הכנת התערוכות היא דרך טובה לשיתוף תלמידים מהכיתה האחראית לטקס שאינם מעוניינים להשתתף בקריאת טקסטים.
היום יום הולדת של אחי, ניגון פנימי
"היום יום הולדת של אחי
אבל הוא נספה לפני ארבעים שנה
באושוויץ, בסלקציה מוין. שמאלה.
כבר קשה לי להאמין, שהוא בכלל היה [...]
בגיל עשרים נלקח למשרפה, אני הייתי אז ילדה
בקושי זוכרת איך הוא נראה, אין לי אפילו תמונה! [...]"[1]
עד היהודי האחרון רצו הנאצים לרצוח ולהשמיד.
אך אנחנו מצווים לזכור אותם ולהנציח כל אחד ואחד מהם - עד היהודי האחרון.
מי היו אותם גברים, נשים וילדים שהנאצים ניסו בכל מאודם להרוג ולמחוק את זכרם?
הצעה לעיצוב:
לפנינו שורות משירה של הלינה בירנבאום. מילותיה על אחיה יהיו הציר המרכזי של הטקס, ובכל שלב נקרא עוד ועוד משירה.
אנו מציעים לתת לכך גם ביטוי חזותי, לדוגמה:
- להקרין קטעים מהשיר על שקף, ובכל פעם שמקריאים חלק נוסף מדבריה, להוסיף אותו לשקף
- במצגת ממוחשבת להקרין את התיאור כולו כבר בהתחלה, אך בכל פעם שמקריאים בית נוסף, להאיר או לשנות את צבעו של הבית.
כמו כן, כדי להדגיש כי מדובר ביצירה אחת, כדאי שתלמיד אחד יקרא את הקטעים משירה של הלינה בכל הטקס.
נוסף על כך אפשר לקרוא את שירה של הלינה במלואו בתחילת הטקס או בסופו.
הצעה לאופן קריאת דפי העֵד
- לתלמידים בקהל יחולקו דפי עֵד, והם יקומו ויקראו מהכתוב בדפי העֵד כשהם נושאים נרות או מדליקים אותם. בזמן הקריאה מדף העֵד יוקרן תצלום של הילד שנרצח. בסיום קריאת דף העֵד יניח אותו התלמיד במקום מיוחד, ומקום זה יהיה לתערוכת דפי עֵד. יש לתת לתלמידים את דפי העֵד מראש כדי שיוכלו להתאמן בקריאה משום שיש בהם שמות של אנשים ושל מקומות שתלמידים ישראלים אינם רגילים אליהם.
- דפי העֵד יוקרנו בזה אחר זה, והתלמידים יקראו חלק מהם בקול ובתוך כך ידליקו נר לכל אחד מהילדים.
מידע כללי על דפי העֵד
דפי העד, המופקדים ביד-ושם על-ידי משפחות הנספים או מכריהם, מכילים פרטים ביוגרפיים מרכזיים על הנספים, על משפחתם, על חייהם ועל המנציחים עצמם. דפי העד מהווים מצבה סמלית לאלו שאין להם מצבה, אך טמונה בהם גם תמצית של סיפור חיים אישי וקהילתי בהקשר היסטורי רחב יותר.
מעל שני מליון דפי עד נאספו עד כה בהיכל השמות ביד ושם.
הנצחה לדורות הבאים
"בגיל עשרים נלקח למשרפה, אני הייתי אז ילדה
בקושי זוכרת איך הוא נראה, אין לי אפילו תמונה [...]"[2]
מול התחושות כי היהודים האחרונים עלי אדמות הולכים ונעלמים נלחמו היהודים בניסיון למחוק את זכרם. הם עשו זאת באמצעות תיעוד מחקרי, בכתיבת יומנים אישיים ובעזרת כישורי האמנות שלהם.
ההיסטוריון ואיש הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום הקים, ועמד בראש הארכיון המחתרתי "עונג שבת", ארכיון שתיעד את החיים בגטו ורשה בעזרת קבוצה של יהודים. עבודת התיעוד, שכרוכה היתה בסיכון חייהם, נעשתה למען הדורות הבאים, כדי שלא ישכחו קורותיהם.[3]
"אינני יודע מי מאתנו יישאר בחיים, מי יזכה לעבד את החומר שאגרנו. אבל דבר אחד ברור לכולנו: עמלנו, מאמצינו, הקרבתנו והחיים בפחד מתמיד, כל אלה לא היו לשווא".[4]
בתקופת השואה הוקמו בגטאות השונים מפעלי תיעוד רשמיים ומחתרתיים כאחד. נוסף על כך שלחו ידם בכתיבה אלפי יהודים - זקנים, צעירים, ילדים, אנשי אינטליגנצייה הרגילים למשוך בעט ופשוטי העם שמעולם לא התנסו בכתיבה. הרצון להשאיר עדות, עקב התחושה כי העולם היהודי עומד בפני כליה וכי הם "היהודים האחרונים", היה לנחלת רבים.
בגטו ורשה הקים ההיסטוריון ואיש הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום ארכיון מחתרתי ושמו "עונג שבת". בזמן המרד בגטו החביאו רינגלבלום וחבריו את כל החומר שאספו על החיים ועל האירועים בו בארגזים ובכדי חלב באדמה. האיסוף, הכתיבה וההסתרה של החומרים נעשו תוך סיכון חייהם. חברי הארכיון עשו זאת כדי שזכרם של יהודי ורשה לא יישכח, כדי שיהיה אפשר לספר את סיפורם. לאחר המלחמה נמצא רוב החומר, והוא משמש אותנו רבות בלימוד על גורלם.
"ארכיון גטו ורשה, הידוע כארכיון 'עונג שבת', הוא גדול הארכיונים המחתרתיים היהודיים והוא היווה השראה למפעלי תיעוד נוספים. הארכיון הוקם ביוזמתו של ההיסטוריון ואיש הציבור, ד"ר עמנואל רינגלבלום, והתנהל בהכוונתו ובפיקוחו. האנשים, שנרתמו למפעל זה, חשו כי הם חיים בזמן חריג וחסר תקדים מבחינה היסטורית, ועליהם לעשות למען הנצחתו לדורות הבאים. שם הארכיון, "עונג שבת", נובע מכך שפעיליו נהגו להתכנס בימי שבת למפגשים, והוא שימש כשם שהסווה את פעולתם המרכזית".[5]
דיון חינוכי:
- מה היו מטרות הפעילים בארכיון "עונג שבת"?
- מה חשיבותו של התיעוד שתיעדו יהודי הגטו בתקופת השואה?
- "החיים בפחד מתמיד" - מדוע היו הפעילים בארכיון בסכנת חיים?
- חשבו: אילו קשיים עמדו בפני המתעדים בגטו?
חיים אהרון קפלן, מחנך ומנהל בית ספר עברי בורשה, כתב על יומנו שבו תיעד את תחושותיו האישיות, את התנסויותיו ואת קורות יהודי ורשה:
"יש מידידי וחברי שסוד יומני ידוע להם יעצוני ביאושם לחדול מכתוב: למה? לאיזה צורך? התזכה לפרסמו? האם הד דבריך יגיע לאוזני הדורות הבאים? כיצד? באיזה דרך? [...] ואף על פי כן - אין אני שומע להם. אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכולתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה. עוד מחשבתי ערה ורעננה. עוד כוח היצירה שבי טרם נשתתק אף כי זה חמישה ימים שכמעט לא בא אוכל אל פי. ולכן - ליומני לא אחריש!"[6]
חיים קפלן נרצח בשנת 1942 בטרבלינקה.
קטע היומן שלפנינו פורש שתי גישות שונות באשר להמשכיות ולזיכרון. גישות אלו נובעות מהפחד ש"היהודים האחרונים" נאבקים על חייהם. קפלן רואה בחייו ובתיעודם חלק בלתי נפרד משרשרת ההיסטוריה, ומשום כך הוא רואה חשיבות רבה בכתיבה ובתיעוד. לעומתו יש בחבריו מי שאינם מאמינים בהמשכיות ומשום כך אינם רואים כל תכלית בכתיבה.
"אלפי יהודים שלחו ידם בכתיבת יומן בשנות הכיבוש הנאצי והשואה. עימם נמנים ילדים ובני נוער, יהודים פשוטים ומשכילים, דתיים ושאינם שומרי מסורת, בעלי השקפות פוליטיות שונות, ואנשי ציבור בולטים לפני המלחמה ובמהלכה. חשיבותם ההיסטורית של היומנים טמונה בעובדה, שהם נכתבו בשעת התרחשות האירועים או קרוב לזמנם. ספוגות בהם תחושותיו של הכותב, המקפל בין דפי יומנו את סיפור חייו - או לכל הפחות פרק מהם. מרבית היומנים והכתובים, שחוברו בתקופת השואה, אבדו, אך מספר ניכר של יומנים ורשימות שרד ונשמר, בפרט משני הגטאות הגדולים - ורשה ולודז'.
יומני התקופה מתעדים לא רק את הפגיעה בצלם האנוש, אלא אף את ההשמדה היומיומית, שהביאה לקצה של תקופה. הם נכתבו על ידי אנשים, שסולקו מהחברה האנושית, ובשעה שבה נשקפה סכנת חיים לכותביהם.
מספר גורמים הניעו את כותבי היומנים לעסוק בתיעוד פעילותם ומחשבותיהם. בקרב רבים מהם פעם הרצון לשמר את זכר הטרגדיה המתחוללת למען הדורות הבאים. הם חשו ביודעין ושלא ביודעין, כי כתיבתם עשויה להיות העדות האחרונה, כתב ההרשעה היחיד, שישרוד בהיעדר עם.
אך רצון ההנצחה והשימור לא היה המניע היחיד, שעמד מאחורי כתיבת היומנים. פעמים רבות הייתה הכתיבה אמצעי לפריקת מתח ולהבעת רגשות אימה, זעם, כאב והשפלה. בולט ביומנים הניסיון לארגן את החוויה ולהכניס סדר כלשהו בהתרחשויות, נוכח המציאות המתערערת במהירות".[7]
דיון חינוכי:
- מה המשמעות של יומן לאדם שכותב אותו?
- מה חשיבותו של התיעוד שתיעדו יהודי הגטו בתקופת השואה?
- גם קפלן וגם חבריו הבינו שסופם קרב. אילו גישות שונות לגורל היהודים משתקפות ביחסם לכתיבת יומן?
געלע סקשטיין, ציירת, כתבה כשהחביאה את יצירותיה:
"בעומדי על הגבול בין חיים ומוות, בטוחה שלא אחיה עוד, ברצוני להיפרד מידידי ומעבודותיי. 10 שנות עבודה. אספתי, קרעתי ושוב עבדתי על הכנות לתערוכות של תמונותיי, ובמיוחד לתערוכה 'פורטרטים של הילד היהודי'. כעת אני מצילה, בהתאם לאפשרויות, כמה שניתן וכמה שמתאים למקום. את הכל אני משאירה בהפקר, ליד הגורל [...]
אינני מבקשת שבחים, אני רוצה רק שיישאר זכר אחרי ואחרי בתי הקטנה, הילדה המוכשרת מרגלית ליכטנשטיין [...]
כעת אני רגועה. אני צריכה למות אבל את המוטל עלי עשיתי. אני מנסה לשמר זכר של עבודותיי. היו שלום, חברי וידידי, הייה שלום עם יהודי, אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו".[8]
געלע רוצה לתעד את עצמה ואת קורות היהודים בשואה ביצירות האמנות שלה. היא מוסיפה לזיכרון משמעות של לקח: "אני מנסה לשמר זכר של עבודותיי. היו שלום, חברי וידידי, הייה שלום עם יהודי, אל תאפשרו שחורבן כזה יחזור על עצמו".
על האמנים ועל האמנות בגטאות
האמנים היהודים המשיכו ליצור גם בתנאים הבלתי אנושיים ששררו בגטאות - רעב, בדידות, מחלות ומוות - תוך סיכון מתמיד ולעתים תוך שימוש בחומרים בסיסיים מאוד. הם לא חסכו מאמצים כדי להשיג חומרים לעבודותיהם - נייר, בדים, עפרונות, דיו וצבעים. ציירים רבים המירו פת לחם אחרונה בנייר או בצבע.
נושאי הציור הנפוצים באמנות שנוצרה בגטאות הם תנאי החיים היום-יומיים, הסביבה החומרית, השגת מזון, עבודות הכפייה ושמירת חיי הדת והתרבות.
מקום מרכזי בציורי הגטאות תופסים הדיוקנאות. האדם - באשר הוא אדם - עמד במרכז חוויותיו האמנותיות של האמן, ומתוך תחושה עמוקה הוא הזדהה עם סבלו ועם עלבונו.
דיון חינוכי:
- איזו משמעות געלע מייחסת ליצירות האמנות שלה?
- איזו חשיבות יש לזיכרון בדבריה של געלע?
הליכה לקיסריה
מילים: חנה סנש
לחן: דוד זהבי
ביצוע: חוה אלברשטיין
אלי, אלי
שלא יגמר לעולם.
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמים,
תפילת האדם.[9]
מסרים אחרונים
"כולם בבית בגטו, חשבו שגורלי הכי מר ואני מיועדת למות ראשונה [...] הם צדקו בחלקם - במובנים רבים נשארתי עמם [...]"[10]
לפני מותם - בגירושים, במקומות האיסוף וברכבות - כשהם מפוחדים, מופתעים, תמהים ודואגים, כתבו יהודים, גברים ונשים ליקיריהם את מילותיהם האחרונות, את תקוותיהם, את תחושותיהם, ואת ציווייהם האחרונים.
"המכתבים האחרונים שלפנינו הם עדות סובייקטיבית של הקורבנות על המצבים שבהם הם היו שרויים כפי שהם עצמם קלטו אותם - ולא כפי שהצטיירו בעיני הגרמנים. מטבעו של מכתב שהוא אישי, והקול הייחודי של כותבו הוא המנחה את תיאור האירועים: 'מכתב הוא נפש חיה, הד נאמן של הקול הדובר' (אונורה דה בלזק). ה'הד הנאמן' נשמע במכתבים אחרונים אלה בזעקה, בכעס, בהפצרה, באהבה, בקריאה לנקם ובחוויות רגשיות רבות אחרות, כאשר עמדו אנשים אלה לפני מותם".[11]
המכתבים שלפנינו שונים במהותם מהמקורות שקראנו קודם. המקורות הראשונים נכתבו מתוך הרצון העז שרבים ככל האפשר יקראו אותם, ואילו את המכתבים הללו כתבו אנשים פרטיים ליקיריהם. אמנם הגורל הקשה עשה אותם לנחלת הכלל, אך עלינו לנהוג בהם בכבוד הראוי בבואנו לדון בהם ובמשמעותם.
דיון חינוכי:
- אילו מסרים הכותבים מעבירים ליקיריהם? האם לפי דעתכם הם שונים ממסרים המועברים בצוואות או במכתבים אחרונים שבני אדם כותבים במצבים אחרים?
- לאילו מכתבים מהמכתבים שלפניכם אפשר לתת את הכותרת "מכתבו של היהודי האחרון"?
אלחנן אלקס, ראש היודנרט בגטו קובנה, כתב לילדיו באנגליה לפני שנרצח במחנה הריכוז לנדסברג בגרמניה:
"יואל אהובי! היה בן נאמן לעמך [...] האמת, אהובי, צריכה להיות תמיד נר לרגלך, הוא יוליכך ויראה לך את דרך החיים.
ובנוגע לך, שרה בתי האהובה [...] הנני סומך, חביבתי, על שכלך הזך ודעתך. אל תחיי חיי שעה ואל תבקשי על דרכך צצים ופרחים. הם כה מהרה יקמלו ויבלו כשבאו. כמה מלאים יופי, חיים טהורים, חיים אציליים, חיים מלאי תוכן [...]
לרגע הנני עוצם את עיני והנני רואה את שניכם עומדים לפני. הנני מחבק ומנשק אתכם והנני אומר לכם שעד נשימתי האחרונה הנני אביכם אוהבכם".[12]
את המכתב שלהלן כתב דניאל מלובלין לאחותו שבגטו ורשה:
"אחותי היקרה,
קשה לי לענות על שני המכתבים שלך כי שמעת בוודאי על הגירוש של לובלין, הנמשך כבר 14 ימים תמימים, ומתי זה ייגמר - איש אינו יודע. 15 אלף כבר שולחו - אבות, אמהות בלי הילדים, ילדים בלי הורים, ערומים ויחפים. אני יוצא ללא כלום. השארתי הכל. לא היה לי היכן להסתיר משהו וגם לא היה לי לאן להביא שום דבר. כאלף מתים לא עלינו, גוועו באופן טרגי. אני נמצא עדיין בלובלין, מתחבא במרתף חשוך, כבר 14 ימים לא ראיתי את אור היום.[...]
זכרי מה מצפה לי, ייתכן שזאת העזרה האחרונה בשבילי, כי חיי אינם בטוחים. איש בלובלין איננו בטוח. [...]
אני מנשק אתכם מעומק לבי. הלוואי שאוכל עוד להתראות ולהתכתב אתכם, דניאל".[13]
דיון חינוכי:
- מה מטרותיו של כותב המכתב?
- אילו תחושות ליוו לדעתכם את כתיבת המכתב?
- "זכרי מה מצפה לי" - מה מוזר במשפט זה? מה הוא מביע?
"אני הקטנה, השלומיאלית של המשפחה - מצליחה לחיות היום, להיות ראויה לה, לכבד את זכרה".[14]
הכמיהה לחיים והמשכיות אל מול המוות
אווה היימן, נערה מהונגריה, כתבה יומן בשואה. בדף האחרון כתבה את המילים האלה:
"[...] יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי [...] ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות!"[15]
אווה היימן, נולדה ב-13.2.1931 בנג'יוורד, הונגריה. יומנה נפתח ביום הולדתה ה-13, ב - 13.2.1944, כחודש לפני כניסת הגרמנים להונגריה. לאחר הכניסה לגטו בנגיוורד, אמה של אווה (אגי) הצליחה לאשפז את בעלה (אביה החורג של אווה, לאחר גירושים מהראשון) בבית חולים. שם, באמצעות חברים נוצרים הם הצליחו להשיג תעודות נוצריות של פועל בחברת רכבות ואשתו הנוצריה. ביום גשום אחד ביוני, לבוש כפועל יצאו אביה החורג של אווה עם אמה (לבושה ככפרייה הונגריה) מתחומי הגטו וברחו לבודפשט. לבסוף הצליחו השניים לעזוב את הונגריה ברכבת קסטנר. אווה נותרה עם סבה וסבתה בתחומי הגטו. אווה רשמה ביומנה בפעם האחרונה ב- 30.5.1944, שלושה ימים לפני שגורשה לאושוויץ, שם נרצחה. אמה של אווה, כך מספרים, לא התאוששה מהאובדן ולבסוף שמה קץ לחייה. ליד גופתה נמצאה תמונתה של אווה.
קטע יומן זה מביע במלוא העצמה את הרצון להישאר בחיים, אפילו במחיר של בדידות ושל חיי מחבוא.
דיון חינוכי:
- איזה מחיר אווה מוכנה לשלם כדי להישאר בחיים?
הליכה לקיסריה
מילים: חנה סנש
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד…
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.[16]
בבית הכנסת בעיר קובל בפולין רוכזו יהודים. לפני שנרצחו הם חרתו על קירות בית הכנסת את דבריהם האחרונים:
"ארץ, אל תכסי דמנו
שמים, נקמו נקמתו
אנו הולכים למיתה אכזרית יחד עם כל עדת קובל על ידי הרוצחים האכזרים".
יום ה', י"ד ימים לחודש אלול, בלומה, יעקב דוד ויהודה
"בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום. נצח ישראל לא ישקר".
19 בספטמבר 1942, מרים רויזן
"לבאים אחרינו! זכרו את הנפשות הצעירות".
י' שרולה, פ' קגן, י' גיבנט
"בת עשרים הנני. הוי, מה יפה העולם מסביב [...] למה יורידוני לטמיון עת כל ישותי משוועת לחיים? האמנם רגעי האחרונים הגיעו?"
ללא חתימה
"הולכת אני אל השקט הנצחי".
סוניה מלניצר
"כתוב אכתוב בפעם האחרונה לפני מותי. לא אדע, אם מישהו מהיהודים יישאר בחיים. חבל, שאני לא אהיה המאושרת הזאת".[17]
בעיר קובל חיו כ-13,000 יהודים לפני המלחמה. לאחר המלחמה נותרו רק כ-40 יהודים בקובל ובסביבותיה.
הצעה לעיצוב:
את קריאת קטעי הצוואות מקובל כדאי לחלק בין התלמידים ולא לתת לתלמיד אחד לקרוא אותם. להלן הצעות לקריאה:
- אפשר לחלק בין התלמידים הצופים בטקס צוואות שונות, והם יקראו אותן בקול, מתוך הקהל, כל תלמיד בתורו.
- אפשר שלא לרכז את קריאת הצוואות אלא לפזר את קריאתן לאורך הטקס.
- אפשר להציב מקרן שקפים, ובזמן הקראת הצוואות, תלמיד יעתיק את הצוואה על שקף כך שכתיבת הצוואה תיעשה לעיני הקהל.
"אחי היה יכול להיות היום אבא, סבא. לילדים שלי יכלו להיות דודים [...] הם לא מכירים אפילו את הפנים של הקרובים!"[18]
תשמור על העולם
מילים: דוד ד'אור
לחן: דוד ד'אור
ביצוע: דוד ד'אור
תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד
אם תראה תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים
תשמור על העולם ילד
אל תגזים במחשבות
כי כמה שתדע יותר ילד
אתה רק תבין פחות
ובשעה מסוימת
נסגרות כל הדלתות
וכל האהבה נגמרת
רק אתה ממשיך לתהות
תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
תשמור על העולם ילד
אם תראה תפסיק להיות
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים
גיבור של העולם ילד
עם חיוך של מלאכים
תשמור על העולם ילד
כי אנחנו כבר לא מצליחים
תשמור על העולם
תשמור על העולם ילד
היהודי האחרון
בשואה נרצחו רוב יהודי אירופה, מעטים שרדו. צלינקה ליברמן מספרת בזיכרונותיה כיצד חשה ילדה ששרדה מן השואה אך כל עולמה, כל מכריה, כל חבריה וכמעט כל משפחתה נכחדו:
"ישבתי המומה ליד אמי. הכול מתרחש כל כך מהר, ואני מנסה להתרכז במחשבותיי: האם זה ייתכן שנותרתי בחיים? האם ייתכן שאני, ילדה בודדה בין הניצולות, נוסעת עם כולן ל... בעצם לא חשוב לאן. משאלותיי התקיימו. כל כך רציתי לשרוד, לראות במו עיני במפלתם של הרוצחים. אבל לפתע שוב תקף אותי פחד: האם בכלל יש עוד ילדים בעולם? ואם כן, איך אוכל להשתלב ביניהם? איך אוכל לראותם עליזים, משחקים, לומדים? לא חשוב. הרי אינני ילדה ודי!" [...]
סיפרו לנו שאנחנו עכשיו בדנמרק, וכי בעוד ימים ספורים נפליג לשוודיה - שם נהיה משוחררות לגמרי.
שוודיה! שם אין גרמנים? לא היו שם בכלל גרמנים?' ועוד שאלה שכה פחדנו לשאול, פחדנו מהתשובה. ולכן שאלנו בלחש: 'יש שם יהודים? האם יש עוד יהודים בעולם? כן? איפה?'"[19]
הצעה לעיצוב:
- תלמידים יכולים להמחיז בפנטומימה את המסופר במקור, ותלמידה אחת תקריא ברקע את המקור.
- התלמידים ינתחו את המקור לפני הטקס ויכתבו דיאלוגים שישקפו את התחושות המובאות במקור. דיאלוגים אלו יומחזו לקראת הטקס ויוצגו בו.
בסיפורה של צלינקה אנחנו מתוודעים לקשיים הגדולים אשר ליוו את השחרור, בצד התקוות והציפייה. צלינקה, ילדה בת שלוש עשרה, הייתה צריכה לשוב וללמוד להיות ילדה, לשחק ולבטוח באדם ובעולם. היא ואמה מתקשות להבין את משמעות החופש שזכו לו. שימו לב שצלינקה מספרת שתקוותיה בזמן המלחמה התמצו ב"לראות במו עיני במפלתם של הרוצחים". היא לא התכוננה, אפילו לא קיוותה, לחיי החופש והילדות שציפו לה.
האם והבת מביעות את התחושה הקשה כלפי העולם שנשאר בסוף המלחמה - הן שואלות אם יש עוד יהודים. הפחד כי הן נשארו היהודיות האחרונות נהיה פחד קיומי ומוחשי בדבריה של צלינקה.
דיון חינוכי
- בפני אילו קשיים עמדה צלינקה עם השחרור?
- למה פחדו האם ובתה לשאול "האם יש עוד יהודים בעולם?" מה היו בעבורן המשמעויות של השאלה ששאלו ושל התשובה לשאלה זו, לפי דעתכם?
הרחבה היסטורית
אין זה מובן מאליו שאחרי השואה הניצולים לא התדרדרו ולא איבדו אמון בחיים, באדם ובחברה. לאחר הטראומה והאובדן שחוו, יכלו הניצולים להיות לאנשים ממורמרים שהשנאה מפעמת בהם וכל מאווייהם נתונים לנקמה. רבים מהם תהו אם יש ערך לחיים אחרי השואה, עקב האבדן האישי ואבדן האמון באדם בעולם. בדרך מופלאה, התהליך שעברו הניצולים היה תהליך של בנייה ולא של הרס. הניצולים ניתבו את נקמתם לאפיקים של המשכיות ושל תיקון. הם הקימו משפחות חדשות ותרמו תרומה מהותית לחברה בכלל ולבניית מדינת ישראל בפרט. החיים המחודשים לא מחקו את שעבר עליהם, גם הם וגם משפחותיהם הוסיפו לחיות בצל הטראומות שעברו עליהם.
אריקה מסלוניקי:
"היום יש לי שבעה נכדים - ליאור, איריס, תומר ועמרי, צ'רלס, אריקה ודוד. עבור נכדים אלו, ובעבור ילדי העולם כולו, מכל דת, גזע או מין, כתבתי לאחר חמישים שנה את העדות הזו, כדי שיכולו לעמוד מול מכחישי השואה וכדי שיהיו תמיד על המשמר פן יקרה שוב פשע כזה. לעולם לא עוד!"[20]
במילים אלו בחרה אריקה אמריליו מסלוניקי לסיים את זיכרונותיה. שני חששות הקשורים זה לזה באים לידי ביטוי במילים אלו: הפחד כי השואה תישכח ושדבר דומה יקרה שוב. אריקה דורשת מאתנו לזכור כדי שהשואה לא תישנה. כאן היא אף בוחרת להזכיר את נכדיה. באמצעות הזכרתם היא מעבירה לנו את התחושה כי הנאצים לא הצליחו במשימתם להשמיד את היהודים עד היהודי האחרון. הנכדים הם ההמשכיות הפרטית שלה ושל משפחתה אך גם של כלל העם היהודי.
דיון חינוכי
- אילו מסקנות יכלה אריקה לכתוב לאחר הדברים הנוראיים שעברו עליה בשואה?
- מדוע בחרה לכתוב דווקא את המסקנות שכתבה כאן?
- לפי דעתכם בחרה אריקה להזכיר את שבעת נכדיה בסוף זיכרונותיה?
- כיצד אפשר להיות "תמיד על המשמר פן יקרה שוב פשע כזה. לעולם לא עוד!"?
"היום יום הולדת של אחי, אבל הוא נספה לפני ארבעים שנה באושוויץ, בסלקציה מוין. שמאלה. כבר קשה לי להאמין שהוא בכלל היה [...]
בגיל עשרים נלקח למשרפה, אני הייתי אז ילדה
בקושי זוכרת איך הוא נראה, אין לי אפילו תמונה! [...]
אחי יחיה בלבם, בדמויות ילדיהם וילדי ילדיהם.
אבל זה לא אותו דבר! הוא הומת בהיותו נער במלוא החיים
זה לא יוחזר!!!
היום חל התאריך של יום הוולדו, והוא מזמן רב כל כך איננו. שום דבר לא נשאר. האפר שלו פוזר. הושלך. הרוחות יעיפו אותו, יטלטלו עד סוף עולם! [...]"[21]
- נשמח לקבל את תגובותיכם, אנא צרו עמנו קשר: internet.education@yadvashem.org.il
- אם ברצונכם להצטרף לרשימת התפוצה שלנו הכנסו ל"זיקה" - העיתון המקוון להוראת השואה.
[2] שם, שם
[3] מתוך: גולדמן ה. ובן ששון ח., שנות ראינו רעה - פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה, כרך ב' ,יד ושם, ירושלים 2003, עמ' 113-114.
[4] מתוך: רינגלבלום ע., יומן ורשימות מתקופת המלחמה, כרך א', יד ושם, ירושלים 1994, עמ' 387.
[5] מתוך: גולדמן ה. ובן ששון ח., שם, עמ' 110.
[6] מתוך : קפלן ח. א., מגילת יסורין, עם עובד, יד ושם, תשכ"ו, עמ' 546-547.
[7] מתוך: גולדמן ה. ובן ששון ח., שם, עמ' 113-114.
[8] בכרך צ., אלה דברי האחרונים - מכתבים אחרונים מן השואה, יד ושם, ירושלים 2002, עמ' 182.
[9] XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
[10] בירנבאום ה., שם, עמ' 26
[11] בכרך צ., שם, עמ' 12.
[12] תורי א., גטו יום יום, מוסד ביאליק ואונ' תל אביב, 1988, ע"מ 604-608. לפרטים נוספים: www.bialik-publishing.com
[13] בכרך צ., שם, עמ' 87.
[14] מתוך: בירנבאום ה., שם, עמ' 26.
[15] מתוך: היימן א., שם, עמ' 84.
[16] XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
[17] מתוך: לאוני-צופרפין א. (עורך), קובל - ספר עדות וזכרון לקהילתנו שעלה עליה הכורת, ארגון יוצאי קובל בישראל, תל אביב תשי"ז, עמ' 494-495, 487-488.
[18] בירנבאום ה., שם, עמ' 26.
[19] מתוך: ליברמן צ., צלינקה - ילדה ששרדה את אושוויץ, יד ושם, ירושלים 2002, עמ' 121-124.
[20] מתוך: קוניו-אמריליו א., סיפורה של אריקה, ניצולה מסלוניקי, עקד, 1999, עמ' 126.
[21] בירנבאום ה., שם, עמ' 26.
