חינוך והוראה מתוקשבת

יחסים "נורמליים" – יחסי ישראל גרמניה

ביקורת ספרים

ד"ר גדעון גרייף

יחסים נורמליים

בעריכת משה צימרמן ועודד היילברונר
הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ג
171 עמודים + תקציר לועזי

זהו אחד הפרסומים המקיפים והמעמיקים ביותר בנושא הנדון, והדבר בא לביטוי בקשת הרחבה של הנושאים, שעורכי הקובץ כללו בו. בין השאר ניתנת כאן תשומת לב לנושאים כמו: היחס לפושעים נאצים ברפובליקה הפדרלית, דימויה של גרמניה במדינת ישראל, יחס המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית לישראל, ההיבט המוסרי ביחסי ישראל-גרמניה, "תפיסת לוקראנו"[1] ו-"דוקטרינת האלשטיין"[2], הקונגרס היהודי העולמי ואיחוד גרמניה, ועוד נושאים מרתקים וייחודיים. מעלתו הגדולה של קובץ מאמרים זה הוא רבגוניות הנושאים וגישתם המקורית של רוב המחברים, עמם נמנים היסטוריונים ופובליציסטים מן השורה הראשונה כמו פרופ' משה צימרמן, פרופ' ישעיהו ילינק, ד"ר שלמה שפיר, פרופ' מיכאל וולפסון (היסטוריון ישראלי לשעבר, הפעיל בגרמניה), ואישים שהיו פעילים בזירה המדינית עצמה כמו אשר (ארתור) בן-נתן ויוחנן מרוז. הכרך נחלק לשלושה פרקים עיקריים: כינון היחסים הדיפלומטיים ופיתוחם, גרמניה - העבר והיהודים ומדינת היהודים וגרמניה החדשה. הקובץ מרתק ומעורר תיאבון לקריאה נוספת בסוגיות הנכללות בו.

לקריאה נוספת נמליץ על ספרים אלה:

  • תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, כתר, ירושלים 1991.
  • נעימה ברזל, "התביעה ביישוב להענשתה של גרמניה 1944 - 1947 ", בתוך: קתדרה לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשרי תשנ"ה, חוברת 73, עמודים 158-180.
  • נעימה ברזל, "הכבוד, השנאה והזיכרון בדיונים בשאלת הפיצויים והשילומים מגרמניה בשנות החמישים", בתוך: יד ושם - קובץ מחקרים, כ"ד, יד ושם, ירושלים תשנ"ה, עמודים 203 - 225.
  • ישעיהו ילינק, "מזרח-גרמניה, השילומים ומדינת ישראל 1949 - 1952", בתוך: גשר: כתב-עת לעניינים יהודיים, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים, סתיו-חורף תשנ"ד, שנה 39, חוברת 127-128, עמודים 80-92.
  • שלמה שפיר: יד מושטת. הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ויחסם ליהודים ולישראל 1945 - 1967, זמורה ביתן, תל-אביב, 1986.
  • פליקס אליעזר שנער: בעול כורח ורגשות. יחסי ישראל-גרמניה 1951 - 1966, שוקן, ירושלים ותל-אביב 1967.
  • שלמה שפיר, "גולדמן ואדנאואר", בתוך: גשר: כתב-עת לעניינים יהודיים, הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, ירושלים, קיץ תשנ"ד, שנה 40, חוברת 129, עמודים 59-83.
  • יחיעם וייץ, "הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה", בתוך: יד ושם - קובץ מחקרים, כ"ח, יד ושם, ירושלים תש"ס, עמודים 247-275.

[1] "תפיסת לוקראנו" - מדיניותה של ממשלת גרמניה המערבית כלפי גרמניה המזרחית בשנות ה-50. מדיניות זו, שבבסיסה התעלמות גרמניה המערבית מהקורבנות והנזקים שגרמניה הנאצית גרמה למזרח-אירופה, הושפעה מרוח הסכם לוקראנו משנת 1925, שבו סוכמו גבולותיה המערביים של גרמניה הויימארית. לפי ההסכם נשארו גבולות פולין וצ'כוסלובקיה ללא הסכמה, וגרמניה לא התחייבה להימנע מתוקפנות בגבולה המזרחי והצפוני. בדומה לכך, בשנים 1952 ו-1953 סוכמו הפיצויים והשילומים שתעניק גרמניה המערבית לישראל ולעם היהודי, אך תביעותיהם של שכניה ממזרח לקבלת פיצוי נותרו ללא מענה. כתוצאה מכך החל עידן של מתיחות בין גרמניה המערבית לארצות מזרח-אירופה, ודוגמה מובהקת לכך היא הכרתן של מדינות מזרח-אירופה בגרמניה המזרחית, וסירובן להכיר בגרמניה המערבית. תפיסת לוקראנו מסמלת למעשה את התרחקותה של מערב-גרמניה ממזרח-אירופה.
[2] "דוקטרינת האלשטיין"- דוקטרינה זו של מערב-גרמניה משנות החמישים פותחה על-ידי מדינאים ודיפלומטים מערב-גרמניים בשנת 1955, עוד בדרכם חזרה ממוסקווה, שם נערך טקס כינון היחסים הדיפלומטיים שבין מערב-גרמניה לברית-המועצות. כינון יחסים זה העמיד את מערב-גרמניה במצב מביך מבחינת אי-נכונותה להכיר במקביל במזרח-גרמניה. לכן פותחה דוקטרינת האלשטיין, שבמרכזה עמדה הגורסת שהייצוג הבלעדי של העם הגרמני צריך להימצא בידי גרמניה המערבית בלבד. דוקטרינה זו, שנקשרה בשמו של מזכיר המדינה האלשטיין, נועדה למנוע הכרה דיפלומטית במזרח-גרמניה וכינון יחסים מצד מדינה כלשהי עם שתי הגרמניות בעת ובעונה אחת. כדי לתת יתר תוקף לדוקטרינה, הוחלט מאוחר יותר לנתק את הקשרים עם כל מדינה שבמקום לבחור באחת משתי הגרמניות - תבחר להכיר בשתיהן גם יחד. למרבה הפלא הייתה מדינת ישראל הראשונה שניזוקה מהדוקטרינה החדשה וזאת למרות העובדה שנמנעה מלהתקרב למזרח-גרמניה. תוך יישום למעשה של "דוקטרינת האלשטיין" המליץ משרד החוץ המערב-גרמני להמשיך במצב הסטאטוס-קוו, ולהימנע מלהתקשר בקשר פורמאלי כלשהו עם מדינת ישראל, זאת מחשש שמדינות ערב עלולות בתגובה להכיר במזרח-גרמניה.