חינוך והוראה מתוקשבת

רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743 - 1933

ביקורת ספרים

ד"ר גדעון גרייף

רקוויאם גרמני

עמוס אילון
מאנגלית דני אורבך. הוצאת דביר, תל-אביב תשס"ה - 2004
460 עמודים

בספרו זה, התשיעי במספר, מנסה עמוס אילון להתמודד עם אחת התעלומות הגדולות של הציוויליזאציה בעידן המודרני ושל אירופה בעת החדשה: מהו סודם של יהודי גרמניה, שהציב אותם בראש נושאי הדגל של התרבות והקדמה בארצם ומחוצה לה, כאוונגרד בכל תחומי החיים, זאת חרף היותם מיעוט מבוטל בתוך אוכלוסייתה רבת-המיליונים של גרמניה, מיעוט דחוי, נטע זר, שנוא ומנודה? איך קרה, שיהודי גרמניה הוציאו מתוכם מצבור כשרונות אדירים, גאונים של ממש, בכל שטחי התרבות והמדעים, שפיארו את שמה של מולדתם, שבמקום להיות אסירת-תודה ושבעת רצון, בחרה להקיא אותם מקרבה ולבסוף גם לרוצחם נפש?

עם שאלה נכבדה ומטרידה זו מנסה אילון להתמודד, בכשרון כתיבה נדיר, ההופך את הספר לחווייה מרגשת וסוחפת בעוצמתה, והוא עושה זאת באמצעות התבוננות חכמה ומעמיקה על ההיסטוריה של יהודי גרמניה למן מחצית המאה ה-18 מכיוונים שונים: היסטוריים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים. אילון , נוסף לבקיאותו ברזי ההיסטוריה ובשביליה, בהם הוא מתהלך בבטחה, שוזר את רעיונותיו בתמליל רב-מבע ועשיר בתובנות, פרשנויות, ניתוחים והסקת מסקנות מלומדות.

סיפורם של יהודי גרמניה הוא סיפור עצוב, כי נרקחו בו כל מרכיבי ההצלחה, ולמרות זאת הוא מסתיים בכישלון טראגי. זהו סיפורה של קבוצת אנשים מוכשרים, יצירתיים, נאמנים לעצמם ולמולדתם, פטריוטים, ישרי דרך, עתירי הישגים. לחברה בתוכה חיו תרמו יהודי גרמניה תרומה שעלתה עשרות מונים על חלקם היחסי בה. לכאורה – הישג אדיר. אך בפועל, כפי שמעיד הפרק האחרון של הסיפור, התברר שכל ההישגים היו רק תפאורה מדומה של הצלחה, שכן לאותה קבוצת אנשים מוצלחים וכשרוניים הייתה בעיה קטנה אחת: הם היו יהודים. ולכן כל מגוון כשרונותיהם, חלקם גאוניים, והעובדה שהחזיקו בידם שליש מפרסי נובל שגרמניה זכתה בהם - לא יכלו להפוך אותם למקובלים בחברה הגרמנית, לא יכלו לעשותם שווים, לא היה בהם די כדי להופכם בשר מבשרה של גרמניה. הם נחשבו בעיני החברה ל"חיצוניים", בלתי-שייכים, מנוכרים, ומשנות השלושים של המאה העשרים גם לאויבי האומה והאנושות בכלל. האשמה מגוחכת לאור העובדה, שחלקם באוכלוסייה הכללית לא עלה על 0.7 אחוז.

כישלונם של יהודי גרמניה בולט במיוחד על רקע השתדלותם הבלתי-נלאית להתבולל, להיטמע, להשתלב, להיות גרמנים לכל דבר. חרף כל הטוב והיקר שהעניקו לארצם, חרף העובדה שהפכוה למעצמה אינטלקטואלית, אולטרה-מודרנית בכל תחום שהוא – הם נשארו מחוץ לחברה, ולא נעשו מעולם חלק אינטגרלי ממנה. החברה שבתוכה צמחו והתפתחו, שסיפקה להם כר גידול וצמיחה, היא גם זו שירקה אותם ופלטה אותם מתוכה אל האבדון. כל המאמצים, המסירות, ההקרבה – גם בחיי אדם, שהרי 12 אלף יהודים נפלו למען גרמניה במלחמת-העולם הראשונה ואלפים נותרו נכים לכל ימי חייהם – הכל היה לשווא.

שמם של יהודים רבים קשור בהצלחותיה של גרמניה ובשגשוגה. אין תחום שלא ניגע בו ולא נמצא בו את חותמם של היהודים. נציין כמה דוגמאות: היהודים הם שהפכו את גרמניה למרכז אמנות בינלאומי. בתחום זה בולט שמו של האספן והנדבן ג'יימס סימון, שתרם כספחם רבים למוזיאונים שב,אי המוזיאונים, המפורסם בברלין. תחום הבנקאות המודרנית פותח בידי יהודים. ה"דויטשה בנק", ה"רייכסבנק", בנק דרזדן, נוסדו ונוהלו על-ידי יהודים. התעשיות החדשות נוסדו בידי יזמים יהודים, וכן חברות הספנות, מפעלי המטוסים וחנויות בכלבו המודרניות. אלפרד באלין נחשב לגדול היזמים הגרמנים. הוא פיתח את קו אניות המבורג אמריקה והיה לאחד מאילי הספנות הגדולים בעולם. אמיל ראתנאו כונה "ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית". הוא סיפק מאור ורכבות חשמליות לרוב הערים בגרמניה. מקס וארבורג נחשב לאחד מחשובי הבנקאים הגרמנים. יהודים רבים הצטיינו בתחומי העיתונאות (ה"ברלינר טגבלאט", ה"פרנקפורטר צייטונג" וה"פוסישה ציטונג" היו בבעלות יהודית), בעולם המול"ות, הם נודעו כמחזאים, שחקנים, במאים, מבקרי תיאטרון, סופרים, מסאים (קורט טוכולסקי היה הבולט בהם), משוררים, פסלים, ציירים, מנצחים, נגנים, זמרים, רופאים, מדענים. במכון "הקיסר וילהלם" בברלין – המרכז הגדול לחקר מתקדם – מילאו היהודים תפקיד משמעותי הן מבחינה אקדמית והן מבחינה פילנתרופית. יהודים עמדו בראש ארבע המחלקות העיקריות של המכון. פילנתרופים יהודים תרמו יותר משליש התרומות שנדרשו להקמת המכון ולאחזקתו. "אנו מנהלים את נכסיה הרוחניים שלאומה, המתכחשת לזכותנו וליכולתנו לעשות זאת", קבע ב-1912 העיתונאי היהודי מוריץ גולדשטיין. היהודים הביאו להתקדמות אדירה ברפואה, בכימיה, באלקטרוכימיה, בביולוגיה, במתמטיקה, בפיסיקה. מדענים יהודים מילאו תפקיד חשוב בפריחת המדע הגרמני. סטודנטים מכל העולם נהרו לסמינרים ולמוסדות המחקר שלהם. די אם נזכיר את שני חתני פרס נובל הבולטים ביותר, פאול ארליך ואלברט איינשטיין. איינשטיין שינה באופן רדיקלי את תמונת היקום שלנו וארליך, שגילה את הכימותרפיה וחידש בתחום האימונולוגיה, הביא להצלת חיים רבים בעולמנו. הפציפיסט הגרמני פרידריך פרסטר כינה את ארליך היהודי "הגרמני האידיאלי – כפי שאלוהים רצה שהגרמנים יהיו".שר התרבות כתב לאלברט איינשטיין כי "גרמניה הייתה ותהיה לנצח גאה למנות אותך אדון הפרופסור הנכבד, בין המאורות המדעיים הדגולים ביותר שלה".

בין 1919 ל-1924 כיהנו שישה יהודים כשרים בכירים בממשלה המרכזית. בימי רפובליקת ויימאר היו ברייכסטג 24 צירים יהודים. הרבה ממה שנחשב היום בתור הזהב של תרבות ויימאר נוצר בידי יהודים, החל בתורת היחסות של איינשטיין, וכלה במוסיקה הא-טונאלית של שינברג, בפסיכואנליזה של פרויד ואדלר, בחקר המיניות של מגנוס הירשפלד. בפילוסופיה הניאו-קנטיאנית של ארנסט קסירר, בפילוסופיה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל, ב"אופרה בגרוש" של קורט וייל, בתיאטרון המודרני של מקס ריינהרדט. ברלין הייתה לכור המצרף לחידושים מהפכניים בקולנוע, בתיאטרון, בשירה, בציור, במדע, בחינוך, בתכנון ערים, במוסיקה, ארכיטקטורה, צילום, רדיו ועיתונות. בברלין של שנות ה-20 במאה העשרים הגיע העידן היהודי-גרמני לשיאו.

אחת הדרכים, בהן בוחן עמוס אילון את סיפורה המעציב של יהדות גרמניה היא ההתמקדות בדמויות יהודיות דומיננטיות ובעלות משקל בזירה הגרמנית הלאומית והאירופית, יהודים שהגיעו למעמד בכיר בתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה, אך נשארו למעשה זרים, עד שהפכו שעיר לעזאזל לכל חולייה של גרמניה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה וחלקם שילם על כך בחייו. דוגמאות מובהקות לאישים כאלה, המסמלים עבור אילון את הטרגדיה של יהודי גרמניה הם קורט אייזנר ו-ואלטר ראתנאו. אייזנר נבחר לראש ממשלתה של רפובליקת ויימאר החדשה בתום המלחמה. אייזנר, מהפכן אמיתי שהטיף נגד המלחמה, הצליח לגייס חמישים אלף פועלים במינכן לשבות במחאה נגד המלחמה. הוא הקים את ה,פרלמנט המהפכני", שהכריז על כינון הרפובליקה הויימארית. הוא היה הראשון שהצליח להדיח מלך גרמני: מלך בוואריה ברח בעקבות האירועים שהתרחשו ביוזמת אייזנר. הוא לא היסס מלהצביע על גרמניה כאשמה במלחמת-העולם הראשונה ונתן להאשמה זו ביטוי בנאומיו. הוא זה שאמר כי "מלחמת העולם הייתה מתוצרת גרמניה". כאשר גילו עוזריו מסמכים מרשיעים בארכיון המדינה הבווארי ששפכו אור על תפקידה של גרמניה בחרחור המלחמה, פירסם מסמכים אלה מייד. בהדרגה עוררו דעותיו בגנות גרמניה ביקורת נוקבת, אך הוא לא שעה לה והמשיך להצהיר שגרמניה מילאה תפקיד מרכזי ביצירת התנאים לפרוץ המלחמה. ב-21 בפברואר 1919, כאשר צעד אייזנר ברגל אל הפרלמנט הבווארי שזה עתה נבחר כדי להודיע על התפטרותו, הוא נורה מאחור ומת במקום. רוצחו, לאומן קיצוני צעיר, ישב בכלא בתנאים נוחים חמש שנים בלבד. סלחנות בלתי-נסבלת זו כלפי רוצחו דל יהודי בעל עמדה בכירה תחזור על עצמה שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר יירצח בברלין שר החוץ של גרמניה, ואלטר ראתנאו. לפני רצח ראתנאו שילם בחייו יהודי נוסף שעלה לגדולה בעידן הבתר מלחמתי – גוסטב לנדאואר, הפילוסוף ששימש כשר החינוך והתרבות בממשלה הסוציאל-דמוקראטית החדשה בבוואריה, שהוקמה לאחר רתח אייזנר והחזיקה מעמד ימים ספורים בלבד. לנדודואר נעצר בידי כוחות הממשלה המרכזית, שהגיעו מברלין כדי להתערב בנעשה והוכה למוות בחצר בית-הסוהר. גם כאן יצאו הרוצחים בזול.

ואלטר ראתנאו, בכור בניו של התעשיין והיזם אמיל ראתנאו, איש אשכולות, מבריק ובעל קסם אישי, שימש תחילה כשר השיקום של גרמניה. בפברואר 1922 הסכים לקבל עליו את תפקיד שר החוץ. מי שהתנגדה לכך מלכתחילה הייתה אמו, שחששה לחיי בנה, אך הוא דחה את חששותיה באומרו: "אני חייב להסכים. הם לא מצאו מישהו אחר". כשר החוץ עמל ראתנאו לפייס בין גרמניה לאויביה לשעבר, ודגל בהקפדה על ציות מלא לתנאי הסכם השלום. מדיניותו זו הרתיחה את חוגי הימין הלאומני והביאה להסתה ארסית ושלוחת רסן נגדו. מיליציה טרוריסטית ימנית הכריזה עלי ו כעל "אויב הציבור מספר 1". המשטרה הפצירה בו להסכים לשומרי ראש אך ראתנאו סירב בתוקף וראה בהצעה עלבון. חברים יהודים, כמו קורט בלומנפלד, שידלוהו להתפטר אך לשווא. הוא אמר בין היתר: "אני האדם המתאים ביותר לתפקיד. אני ממלא את חובתי לעם הגרמני בהציעי את שירותי. מחובתנו לשבור את המחיצות שבנו האנטישמים כדי לבודד אותנו". מאז סוף המלחמה נכנסה גרמניה לעידן של רציחות פוליטיות, ומספרן הגיע לכ-376 במספר. לגבי שר החוץ היהודי, שכה רצה לתרום מחוכמתו ומידותיו התרומיות למולדתו, נפל הפור. ימיו היו ספורים עתה. בשנים 1919 – , שנות המשבר הכלכלי הגדול, 1923 הייתה האנטישמיות בגרמניה קיצונית, אלימה ורצחנית.

הגנראל אריך לודנדורף האשים אותו בגלוי כי חיבל המאמץ המלחמתי של גרמניה, ברייכסטג התקיפו אותו בגסות צירי הפרלמנט הלאומנים ומחוץ לבניין צרח האספסוף " הרגו את ראתנאו הארור , החזיר היהודי החמדן". בבוקרו של יום 24 ביוני 1922, בסביבות השעה אחת-עשרה, נורה היהודי ואלתר ראתנאו בשעה שישב במכוניתו הפתוחה בדרכו למשרד החוץ. ההתנקשות, קובע אילון, סימלה את משבר ההתבוללות של יהודי גרמניה. מכאן ועד ל1933 המרחק לא היה רב.

אילון אינו מקבל את ההנחה, שגורלם של יהודי גרמניה נחרץ מלכתחילה. "אני מצאתי רק עליות ונפילות ורצף צירופי מקרים לא צפויים מראש, שאף אחד מהם אינו נראה כבלתי- נמנע". ההיסטוריה של יהודי גרמניה המתבוללים לא הייתה רק טרגדיה: במשך שנים רבות היה זה סיפור הצלחה מרשים. צריך לראות את יהודי גרמניה בהקשר של תקופתם ולכל הפחות להעריך את כנותם ואת הדרך שבה ראו את עצמם ואת האחרים. במשך תקופות ארוכות הייתה להם סיבה טובה להאמין בהשתלבותם המלאה בחברה הגרמנית. ההתבוללות לא הייתה בהכרח קשורה בשנאה עצמית או בבוז לשורשים העצמיים. יהודי גרמניה, סבור אילון, לא שעטו לעבר קץ שנגזר מראש. ברוח זו ממשיך וקובע אילון:

"יהודי גרמניה לא חדלו מעולם ממאמציהם למזג את זהותם היהודית והגרמנית. שאיפתם הגדולה ביותר הייתה להיות גרמנים לכל דבר. רבים הצליחו בכך. אם במבט לאחור נראית הצלחה זו כאשליה, לא פעם הייתה יצירתית ביותר ואפופת הדר משלה. בין שהתקבלו אן נדחו, היהודים הגרמנים המשיכו להתעסק בזהותם, המציאו, דיכאו, חזרו וגילו אותה מחדש". אילון מוסיף כי "ביתם האמיתי לא היה 'גרמניה' אלא התרבות והלשון הגרמנית. דתם האמיתית הייתה האידיאל הבורגני של תרבות גבוהה, כפי שנוסח על-ידי גתה. עיקר המאמץ הפוליטי והאינטלקטואלי שלהם וכן רוחב לבם הפזיז כוונו לניסיון נואש וכושל למתן את הפטריוטיזם הגרמני.: להשתית את האזרחות על חוק ולא על דם, להפריד בין הדת למדינה ולכונן את מה שאנו מכנים היום חברה פתוחה ורב-תרבותית."

לסיום מן הראוי להביא את סיפורה של המצוינות היהודית-הגרמנית בהשתקפותה בפרסום עב הכרס שיהודי גרמניה עמדו לפרסם ב-1933 עם עליית הנציונל-סוציאליסטים לשלטון. בספר זה רוכזו כל הישגיהם של יהודי גרמניה בכל התחומים, זאת כדי להדוף, ברוח האפולוגטיקה האופיינית ל"אגודה המרכזית של היהודים בני דת משה", את ההסתה האנטי-יהודית הארסית מצד השלטון החדש. 1060 עמודים הכילו את סיפור הישגיה המזהירים של יהדות גרמניה ואת תרומתה למולדת האהובה. תגובת המשטר החדש לא איחרה לבוא: מהדורת הספר כולה הוחרמה והושמדה בפקודת הגסטאפו.

ברם, המשטר שאהב לשרוף ספרים וגם העלה על המוקד יהודים חיים - לא הצליח לכלות מהעולם את הישגי יהודי גרמניה. הישגים אלה לא ניתנים למחיקה והם מבליטים גם היום את חיוורונם של חיי התרבות והמדע הגרמניים – בעידן שבו אין עוד יהודים.

זהו ספר ראוי לכל שבח. תענוג לקוראו, ללמוד ממנו ולשחזר עידנים שהיו ואבדו.

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog