חינוך והוראה מתוקשבת

יומנו של הנער יצחק רודאשבסקי *

חפצים לדעת

מאת בלהה שילה


העמוד הראשון ביומנו של יצחק רודאשבסקי. באדיבות ייוו"א - המכון למחקר יהודי, ניו-יורק ארצות הבריתהעמוד הראשון ביומנו של יצחק רודאשבסקי. באדיבות ייוו"א - המכון למחקר יהודי, ניו-יורק ארצות הברית
דפים מיומנו של הנער יצחק   רודאשבסקי, שנכתבו בחודש .ינואר 1943. באדיבות ייוו"א - המכון למחקר יהודי, ניו-יורק ארצות הבריתדפים מיומנו של הנער יצחק רודאשבסקי, שנכתבו בחודש .ינואר 1943. באדיבות ייוו"א - המכון למחקר יהודי, ניו-יורק ארצות הברית


"הטרגדיה הגדולה הראשונה. אנשים הולכים רתומים לצרורות, שהם גוררים אחריהם על הכביש. אנשים נופלים. צרורות מתפזרים. לפני אישה כפופה תחת צרור. מן הצרור נשפך בלי הרף אורז, כמחרוזת על פני הרחוב. [...] אינני חושב על שום דבר: לא על מה שאני מאבד, לא על מה שאבד זה עתה, לא על מה שעומד לפני. אינני רואה לפני את הרחוב, את העוברים ושבים; אני רק מרגיש שאני עייף נורא, אני מרגיש כי בוער בי עלבון, כאב. הנה כבר שער הגטו. גוזלים ממני את החרות, גוזלים ממני את ביתי, גם את רחובות וילנה המוכרים, שאני אוהבם כל כך. קורעים אותי מכל מה שחביב עלי ויקר לי".
[1]

כך מתאר יצחק (איצָל'ה) רודאשבסקי ביומנו את הגירוש לגטו וילנה. היומן נכתב בין גדרות הגטו. מדבריו דומה שיצחק היה מודע לגודל השעה והבין כי הוא מצוי בתוך תהליך היסטורי רב משמעות וקובע גורלות.
יצחק היה בן יחיד למשפחת רודאשבסקי, שהשתקעה בוילנה בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. אביו אליהו, עבד כסדר בבית דפוס ואמו רוזה היתה תופרת. ליצחק היתה ילדות רגילה ולמשפחתו היו חשובים השכלתו וחינוכו. יצחק היה נער מוכשר וגילה עניין מיוחד בתחומי ההיסטוריה והספרות. הוא היה חבר תנועת הנוער הסובייטית והיה ל"פיונר"[2] נאמן. בחודש יוני 1941, עם כיבוש וילנה על-ידי הצבא הגרמני, עדיין לא מלאו לו 14 שנים.
הרשימה הראשונה ביומנו נושאת את התאריך יוני 1941, חודש כיבוש וילנה, ואילו האחרונה את ה-7 באפריל 1943. ההערכה היא כי עד ספטמבר 1942 יצחק כתב את האירועים בדיעבד, ורק מתאריך זה ואילך החל לכתוב ביומן רשימות בזמן התרחשותן. ביומן באים לידי ביטוי כישוריו של יצחק: שפתו העשירה, יכולת הביטוי הגבוהה, רגישותו כלפי הסביבה והבנתו את המציאות. בשפה פיוטית ורגישה מתוארות חוויות, חרדות, תהיות ומשאלות של נער בגטו. היומן כתוב ביידיש על פני 204 עמודים של פנקס קטן, חלקו נכתב בעפרון וחלקו בעט. היומן מאפשר לנו הצצה מיוחדת במינה אל עולמם של יהודים הנאבקים על חייהם בגטו, שאימת מוות שולטת בו . כך מתאר יצחק את יומו הראשון בגטו אשר נסגר בספטמבר 1941:
"יום הגטו הראשון עולה. אני רץ מיד לרחוב. הסמטאות עדין מלאות המוני אנשים חסרי מנוחה. קשה לפלס דרך. אני מרגיש כמו בתוך צינוק. אין אויר לנשימה. לכל מקום שאתה פונה, אתה נתקל בשער החוסם בפניך את הדרך. אני מחפש ומוצא קרובים, מכרים. רבים מהאנשים עדיין אין להם דירות. משתכנים בחנויות, על מדרגות [...] אני מחליט לחפש ולמצוא את החברים. אני חושב שיהיה עלינו להיות ביחד".[3]
יצחק הבין כי על מנת לשרוד יהיה צורך בהתארגנות חברתית ובשיתוף פעולה. תובנה זו מעידה אולי על חששותיו מפני הבדידות, אותם הוא מתאר ביומנו כמה עמודים קודם לכן: "כל כך עצוב, כל אחד כל כך בודד. אנחנו מוצגים ללעג ולקלס"[4].
כתיבת יומנים במהלך השואה לא היתה מעשה חריג. כפי שעולה מיומנים רבים אחרים שנכתבו בתקופה זו, אנו יודעים שכתיבת יומן היה מעשה שהכיל בתוכו מכלול של גורמים: רצון להשאיר עדות; סוג של שיח פנימי בין הכותב לבין עצמו שהיה בו מזור לנפש; דרך להתמודד עם מצוקות החיים ועם הבדידות. ביומנו של יצחק אנו מוצאים חלק ממרכיבים אלה ובקטע שצוטט להלן בולט במיוחד הנסיון להתמודד עם הבדידות ועם החרדה.

הקריאה ביומן מאפשרת לקורא להציץ מעבר לחומות גטו וילנה ולחוות ולו במעט את חיי היומיום דרך נקודת מבטו הייחודית של נער. היומן מעניק לנו, הקוראים, הזדמנות להחשף לצדדים הרגישים של נער שנכפה עליו להתבגר בין חומות הגטו. המציאות הקשה בגטו ערערה את המבנה המשפחתי הנורמטיבי; ילדים רבים היו שותפים לפרנסה ולהחזקה השוטפת של הבית, משמירה ואחריות על האחים הקטנים ועד לעבודות בישול וניקיון. לעיתים קרובות מצאו עצמם הילדים אחראים יחידים על טיפול ופרנסת שאר בני המשפחה, ופעמים נאלצו לשמש כמבריחי מזון ומצרכים לגטו. גם יצחק מצא עצמו אחראי על תפקידים שהיו ברוב המקרים עד אז נחלת המבוגרים:
"החיים התחילו לאט לאט 'לחזור לתיקונם'. קומץ היהודים ששרדו התחיל להתרגל לתנאים החדשים. ההורים עובדים ואני נעשיתי עקרת הבית. למדתי לבשל, לשטוף את הרצפות, ובזה אני מבלה את ימי. בערב אני הולך לקבל את פני הורי".[5] למרות האחריות הכבדה שנפלה עליו, יצחק לא ויתר על עולמו הפנימי והחברתי כנער מתבגר. אהבתו לתנועת הנוער והפעילות בה, יחד עם אמונתו הבלתי מעורערת בניצחונו הקרוב של הצבא האדום על הנאצים, באים לידי ביטוי ביומן. יצחק היה שותף בחוגי ספרות, שירה והיסטוריה וניכר שאלה גרמו לו עונג רב - שם זכה למחמאות ולתשבחות על הטקסטים שכתב והקריא באוזני החברים. כמו כן היה שותף לתיעוד חיי היומיום בגטו; הוא התנדב לראיין את תושבי הגטו ולכתוב את עדויותיהם. יצחק ראה זאת כעשייה בעלת ערך למען העתיד:
"בחוג התקבלו שתי החלטות חשובות ומעניינות. אנחנו יוצרים שתי מגמות בחוג לספרות שלנו: לשירה יהודית; והחשוב מכל – חוג שיעסוק באיסוף הפולקלור של הגטו. חוג זה עניין ומשך אותי מאוד. [...] בגטו נוצרים לעינינו עשרות אמרות, קללות [...] וברכות של הגטו, מונחים [...] ואפילו שירים, בדיחות ומעשיות, הנשמעות כמו אגדות. אני מרגיש כי אפעל בחוג זה בהתלהבות, כי פולקלור הגטו הנפלא [...] חייב להיאסף ולהישמר כאוצר למען העתיד".[6]

למילה הכתובה היה ערך רב בחייו של יצחק. ביומנו הוא מספר על סוגים שונים של כתיבה בהם עסק. מלבד היומן יצחק עסק, כאמור, בכתיבה תיעודית, כתב והקריא קטעי שירה, סיפורת והיסטוריה במסגרת החוגים והמפגשים, ביניהם הספד על מורהו הנערץ, יעקב גרשטיין[7] , שמת בגטו. גם ביומן עצמו הספיד יצחק אנשים אהובים עליו, בין השאר את חברו הטוב בֶּנקיה נַייר. העובדה כי כתב את היומן לעצמו, מבלי להראותו לאיש, מלמדת כי אלה טקסטים אינטימיים, שבניגוד לטקסטים אחרים בהם שיתף אנשים נוספים, לא היו מיועדים לעיניים זרות.
כתיבת יומן הנעשית סמוך לזמן האירוע הינה בעלת חשיבות רבה לקוראים בדיעבד. הכותב מגולל את סיפורו, ללא התערבות חיצונית, ומעניק את נקודת מבטו למציאות. כך, כתיבתו של יצחק שאובה מתוך עולמו הפנימי ומייצגת את המציאות בחוץ כפי שעוצבה בתודעתו. השוואה בין האופנים בהם תיאר את חגי תשרי בשנת 1942 מקפלת בתוכה את מהות כתיבת היומן. למרות הסמיכות בין המועדים, תיאורי ימי החג משתנים על-פי מצב רוחו של יצחק, ומביעים את נקודת מבטו הסובייקטיבית על אווירת החגים בגטו. וכך כותב יצחק בראש השנה:
"שעת בין הערביים. אני יוצא לרחוב. הסמטאות שוקקות חיים. אנשים יוצאים מקושטים. חג היום. בכל בית שנכנסים אליו מורגש משהו; ניקיון וסדר הושלטו בדלות. פעם לא היה הדבר עושה עלי שום רושם, אבל עכשיו התמלאתי הרגשה טובה מוזרה, כי יום החולין האפור זקוק כל-כך למעט חגיגיות שתגרש לשעה קלה את היומיומיות האפורה. עד שעה מאוחרת התהלכו היום בסמטאות של גטו וילנה. איזה מצב רוח מוזר של חגיגיות עצובה. והנה הקהל עוברים ושבים נעשה דליל יותר ויותר. בא הקור".[8]
תיאור זה מלמד כי למרות הקושי והמאבק היומיומי בגטו, הצליחו תושבי הגטו לשמור על רוח האדם שבהם. לעומת זאת, ביום הכיפורים יצחק מתאר את החג בנימה אחרת, נוסטלגית, המתרפקת על העבר ונדמה כי החג מעיב על האווירה הקשה הקיימת ממילא בבית וברחוב:
"ערב יום כיפור. מצב רוח עצוב מציף את הגטו. שורר איזה מין עצב חגיגי. גם עכשיו כמו לפני הגטו אני רחוק כל-כך מהדת, ואף-על-פי-כן נחרת עכשיו בלבי יום טוב זה הספוג דם ועצב שחוגגים אותו בגטו. בערב היה לי כה עצוב בלב! בבית יושבים ובוכים, נזכרים בעבר... מתנשקים, מברכים זה את זה ותוך כדי כך מרטיבים זה את זה בדמעות... אני בורח החוצה וגם כאן אותו הדבר: העצב זורם בסמטאות, הגטו טובל בדמעות. ליבות הגטו המאובנים, אשר בתוך סבך דאגות הגטו אין להם מתי להתפרק בבכי, שפכו עתה בערב הבכייה את כל מרירותם... ערב מדכדך, עצוב קודר, היה לי הערב...".[9]

לאחר חיסול גטו וילנה ב-23 בספטמבר 1943, התחבאו יצחק, בני משפחתו ומשפחת הדוד במחבוא. כשבועיים מאוחר יותר התגלה המחבוא ובתקופת חגי תשרי באותה השנה, הובלו כולם לפונאר, שם נרצחו בבורות הירי.

שרה וולושין, בת דודתו של יצחק, היתה היחידה שהצליחה להימלט. היא הצטרפה אל הפרטיזנים ועם שחרור וילנה שבה אל מקום המסתור של המשפחה ומצאה את היומן. מציאת היומן וחשיפתו מציבים לראשונה את היומן בתפקיד חדש כחומר תיעודי ראשוני. שרה מתארת את רגע מציאת היומן והקריאה הראשונה בו:
"אני ממשיכה לחפש. בפינה, מכוסה בעפר, מוטל פנקס. [...] אלה הן הרשימות של חברי – יומן הגטו. אני מרימה אותו. הוא מכוסה באבק, מלוכלך. [...] לכל מקום לקח אותו עמו, תמיד הסתיר אותו. לאיש לא הראה אותו. כל כך חשוב, כל כך יקר היה לו. [...] התחלתי לנגב מכל דף את האבק והחול. לאחר שניקיתי אותם, התחלתי לקראם בנשימה עצורה. עם כל עמוד ועמוד ראיתי לנגד עיני מה שעבר עלינו, את המאורעות והסבל הרב. אני קוראת והוא עומד לנגד עיני".[10]
כיום, שמור היומן המקורי במכון ייוו"א בניו-יורק (המכון הוקם בוילנה בשנות ה-20 והיה לבולט ביותר לחקר שפת היידיש) ועותקים מצויים בארכיונים שונים, ביניהם ארכיון "יד ושם".


נקודות למחשבה ודיון:

  • יצחק, שלא פסק לבחון את עצמו ואת המציאות הקשה שמסביבו, כתב ביום הולדתו ה-15 בין חומות הגטו:
    "יום רביעי, 10 בדצמבר. פתאום נזכרתי שהיום יום הולדתי. היום מלאו לי חמש-עשרה שנים. לא מרגישים כלל איך בורח הזמן. הוא, הזמן, רץ קדימה באין רואים, ומידי פעם מתעוררים, כמוני היום, למשל, ורואים שחולפים ימים, חודשים, שהגטו אינו רגע מכאיב, מפרפר של חלום, הנעלם כהרף עין, אלא הוא ביצה גדולה, שבה מאבדים את הימים והשבועות. [...] אני חי דומני חיים נורמליים, אבל לעיתים קרובות אני חש איזו דקירה בלב. הלוא בכל זאת יכולתי לחיות טוב יותר. האמנם אני חייב לראות יומיום את שער הגטו הבנוי, האם חייב אני בתקופת חיי הטובה ביותר לראות את הסמטה היחידה, את מספר החצרות החסומות?"[11]
    שרה וולושין, בת דודתו של יצחק, מעידה כי בני המשפחה ידעו על כתיבת היומן, אך יצחק העדיף לשמור את תוכנו לעצמו, ואיש כנראה לא קרא בו עד למציאת היומן לאחר המלחמה.
    מה משמעות כתיבת יומן בגטו? מה היתה המשמעות, לדעתכם, עבור יצחק?
  • היו שראו בכתיבת היומן כלי תיעודי באופן מובהק והיו שראו בו "כתיבה למגירה". עם השנים ועם התפתחות המחקר הפכו שני הסוגים למרכיב חשוב בהבנת חיי היומיום בגטו.
    מהי חשיבותם של יומנים שנכתבו בתקופת השואה? למרות העובדה שהיו יומנים שנכתבו באופן מובהק ככתיבה אישית ל"מגירה", בדיעבד יש בהם ערך רב ההיסטורי, מדוע? נסו לעמוד על היתרונות והחסרונות של יומנים אישיים עבור חקר התקופה.
  • יצחק הפריד בין כתיבת יומן אישי לבין מלאכת התיעוד לה היה שותף. מה ההבדלים בין כתיבה מתעדת לכתיבה אינטימית?
  • יש הרואים בכתיבת יומן בגטו התרסה כנגד מטרת הגרמנים ליצור דה-הומניזציה של היהודים, כיצד?

*ברצוננו להודות לגב' יהודית עינבר, מנהלת אגף המוזיאונים, לגב' יהודית שנדר סגנית מנהלת אגף המוזיאונים, והאוצרת הבכירה לאמנות, לגב' חביבה פלד-כרמלי, אוצרת בכירה לחפצים ומנהלת מחלקת החפצים ולמר מיכאל טל, מנהל אוסף החפצים, על עזרתם, הקשב והרצון הטוב .
[1] יצחק רודאשבסקי, יומנו של נער מווילנה, אברהם יבין (תרגום מיידיש), הוצאת הקיבוץ המאוחד בית לוחמי הגטאות, תל אביב, 1968, עמ' 18-19
[2] פיונר – בעברית: מפַלס. מי שהיה חבר בתנועת נוער של ארגון התלמידים הכללי בברית המועצות, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית.
[3] עיין הערה 1 לעיל, עמ' 19
[4] שם, עמ' 16
[5] שם, עמ' 30
[6] שם, עמ' 57
[7] מורה רב פעלים שהיה אהוב על תלמידיו. גרשטיין היה מוסיקאי ומנצח וניהל מקהלות שזכו לפופולריות.
[8] עיין הערה 1 לעיל, עמ' 34
[9] שם, עמ' 39
[10] שם, עמ' 109-110
[11] שם, עמ' 75

  • Facebook
  • YouTube
  • Twitter
  • Instagram
  • Pinterest
  • Blog