מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

הנצחת מעשי הצלה

האנדרטה לכבוד הכפר ניולנדה

מעשה של הצלה קולקטיבית התרחש בכפר ההולנדי ניולנדה. ב-1942 ו-1943 תושבי הכפר החליטו שכל משפחה תחביא משפחה יהודית אחת או יהודי אחד לפחות. בהתחשב באופי הקולקטיבי של הפעילות, הסכנה לכפר היתה מועטה – לא היה חשש של הלשנה מאחר וכל תושבי הכפר היו שותפים ל"פשע". כל 117 תושבי הכפר הוכרו בתור חסידי אומות העולם.

בין המובילים במאמצי ההצלה היו יוהאנס פוסט (Johannes Post) וארנולד דאוס (Arnold Douwes). דאוס, בנו של כומר, גויס למחתרת על ידי יוהאנס פוסט, חוואי וחבר מועצת הכפר. לפוסט לא היו עד אז כל קשר ליהודים או ליהדות, אך כשהחלו להופיע גזרות אנטישמיות הוא החליט להתגייס בכל מאודו לעזרתם של יהודים מסתתרים. בסופו של דבר, דאוס תפס פיקוד. יהודים אשר הצטוו להתייצב במחנה המעבר ווסטרבורק נשלחו אליו על ידי המחתרת. הוא מצדו, חרש את האזורים הכפריים בחיפוש אחר משפחות שיסכימו להחביא אותם. בנוסף, דאוס סיפק לנמלטים מזון, מסמכים וסיוע כלכלי.

ב-18 ליוני, 1988, נחנכה אנדרטה לכבוד הכפר נילונדה ביד ושם, בדרך אל בקעת הקהילות וגן חסידי אומות העולם. העץ לכבודו של ארנולד דאוס נמצא בפתחה של שדרת חסידי אומות העולם, סמוך לכניסה למוזיאון לתולדות השואה.

האנדרטה לכבוד לה שמבון-סור-ליניון

לה שמבון-סור-ליניון הוא כפר פרוטסטנטי במחוז הוט-לואר שבדרום צרפת. במהלך מלחמת העולם השניה, הפך הכפר למקלט לאלפי יהודים שנמלטו מפני הנאצים ומשתפי הפעולה הצרפתים. אנשי שמבון הסתירו בבתיהם יהודים, סיפקו להם מסמכים מזויפים ותלושי מזון ועזרו להם לחצות בבטחה את הגבול לשוויץ. הם פעלו כפרוטסטנטים, שגם הם היו בהיסטוריה מיעוט נרדף בצרפת הקתולית, מתוך הרגשה שזוהי חובתם לעזור ל"שכניהם" בעת צרה, מתוך תחושת הזדהות עם היהודים –  אנשי   הברית הישנה המקודשת לכולם –  ותחת מנהיגותם האיתנה של האב אנדרה טרוקמה ואשתו מגדה.

לאחר המלחמה דחו אנשי שמבון מכל וכל התייחסות אל מעשיהם כמעשי גבורה. הם אמרו: "הדברים היו צריכים להיעשות, ורצה הגורל שאנחנו היינו שם לעשותם. לעזור לאותם אנשים היה המעשה הטבעי ביותר בעולם." לאחר האיסוף והגירוש של יהודים מפריס ביולי 1942, האב טרוקמה נשא דרשה בפני מאמיניו ואמר: "הכנסייה הנוצרית צריכה לרדת על ברכיה ולהתחנן בפני אלוהים למחילה על חוסר התגובה שלה ועל פחדנותה בימים אלו."

בני הכת הקוואקרית מאמריקה וארגונים פרוטסטנטים אחרים סייעו לבני הכפר לה שמבון למצוא מוסדות עבור ילדים שהוריהם גורשו. בראש אחד מפנימיות אלו עמד דניאל טרוקמה, בן-דודו הצעיר של האב טרוקמה. ביוני 1943, הוא ו"ילדיו" נעצרו וגורשו למזרח. דניאל טרוקמה מת במאיידנק.

האב אנדרה טרוקמה ואחיינו דניאל טרוקמה הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם. כפתחה של שדרת חסידי אומות העולם נטע עץ לכבודם של אנדרה ומגדה טרוקמה, סמוך לכניסה למוזיאון לתולדות השואה. עץ נוסף נטע לכבודו של דניאל טרוקמה. 30 אנשים נוספים מלה שמבון-סור-ליניון זכו בתואר חסידי אומות העולם. בדרך המובילה לבקעת הקהילות ביד ושם יש גן קטן עם שלט הקדשה לאנשי לה שמבון-סור-ליניון.

העץ לזכר השביתה באמסטרדם

בראשית 1941, יזמה התנועה הפרו-נאצית ההולנדית סדרה של פרובוקציות והתנגשויות אלימות בשכונות היהודיות של אמסטרדם. אירועים אלו הובילו למעצרם האלים וגירושם בפברואר 1941 של כמה מאות יהודים לבוכנוואלד ומטהאוזן - דבר אשר זעזע את תשובי אמסטרדם. ב-25 לפברואר 1941, פעילים של המפלגה הקומוניסטית הכריזו על שביתה ובמנשר שפרסמו תבעו שיפור של התנאים הסוציאליים ואת שחרורם של האסירים היהודים. השביתה התפשטה במהירות בקרב כל חלקי האוכלוסיה, אשר ללא קשר לזיקתם למצע הקומוניסטי, השביתו את כל אמצעי התחבורה והשירותים הציבוריים. ביום שלמחרת, התפשטה השביתה לערים מסביב לבירה. הגרמנים, אף שהופתעו מממדיה של השביתה, פעלו נגדה ביד קשה ודכאו אותה לאחר שלושה ימים. הדיכוי הברוטאלי של השביתה פגע אנושות בארגוני ההתנגדות ההולנדים. בעקבות השביתה, הקשיחו הגרמנים את מדיניותם כנגד היהודים.

"שביתת פברואר" היתה הבעה ייחודית ורחבה של מחאה ציבורית לטובת היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני. בעת ביקורו של ראש עיריית אמסטרדם ביד ושם ניטע עץ בהר הזיכרון לכבודה של שביתת אמסטרדם.

העץ לכבוד ז'גוטה

ז'גוטה, המועצה לעזרת יהודים, פעלה מדצמבר 1942 ועד שחרור פולין. שורשיה היו בועדה הזמנית לעזרת יהודים, שהוקמה על ידי הסופרת זופיה קוסאק-שצ'וקה (Zofia Kossak-Szczucka), וחבריה היו פעילים דמוקרטים וקתולים. בספטמבר 1942, קוסאק-שצ'וקה, שהזדעזה לנוכח גירוש יהודי וורשה לטרבלינקה, פרסמה עלון ובו הביעה מחאה על רצח היהודים. בדצמבר 1942, המועצה הזמנית הפכה לועדה קבועה – ז'גוטה. בעת הקמתה, רוב יהודי פולין כבר נרצחו, אבל פעילי הארגון, תוך סיכון אישי רב, הצליחו לסייע להצלתם של כמה אלפי יהודים, בעיקר ילדים.

ז'גוטה הונהגה במשותף על ידי יהודים ולא-יהודים. על אף שבאו מקשת רחבה של תנועות פוליטיות, חברי הארגון היו מאוחדים סביב המטרה המשותפת להלחם כנגד הפשעים שבוצעו על ידי גרמניה הנאצית. ז'גוטה סיפקה מסמכים מזויפים, ארגנה מקומות מסתור תמכה כספית וסיפקה מזון ותרופות ליהודים שהיו במסתור. אלפי ילדים יהודים הוסתרו בבתים, מנזרים ובתי יתומים. הארגון קבל מימון מממשלת פולין הגולה שישבה בלונדון ומארגונים יהודים, אך סבל ממחסור מתמיד בממון.

בשדרת חסידי אומות העולם נטע עץ לכבודו של ארגון ז'גוטה. למרות מעצרם של חלק מחבריו, המשיך הארגון לתפקד משך תקופה ארוכה וסייע ליהודים בדרכים רבות. כמה מחברי הארגון (אירנה סנדלר, ולדיסלב ברטושבסקי, זופיה קוסאק-שצ'וקה ואחרים) הוכרו כחסידי אומות העולם.

העץ לכבודה של המחתרת הדנית

סיפור הצלתם של יהודי דנמרק באוקטובר 1943 הוא אחד הסיפורים המיוחדים ויוצאי הדופן בשואה.
דנמרק נכבשה על ידי גרמניה באפריל 1940. על פי תורת הגזע הנאצית השתייכו הדנים לגזע הארי ובשל כך נשא הכיבוש הגרמני בדנמרק אופי מתון יחסית ומוסדות השלטון הנבחרים – הממשלה והפרלמנט כמו גם המשטרה הדנית ומערכות המשפט, המשיכו להתקיים.

מצבם של יהודי המדינה לא השתנה כמעט בשנים הראשונות לכיבוש הגרמני, ואולם בסתיו 1943, חל שינוי דרמטי במצב. בעקבות עליה חדה במבצעי המחתרת הדנית ובמעשי החבלה כנגד הגרמנים תכננה גרמניה להגביל את האוטונומיה הדנית. הממשלה הדנית התפטרה לאות מחאה. המושל הצבאי הגרמני הכריז על מצב חירום וכוחות הכיבוש הגרמני החלו בהכנות לגרש את 7,800 יהודי דנמרק. השמועה על הגירוש המתוכנן עברה מפה לאוזן והיהודים הוזהרו, הועברו למקומות מסתור ולנמלי דייגים ומשם - לחופי שוודיה. דנים רבים תרמו למבצע שאיליו הצטרפה המחתרת הדנית. מחקר עדכני מראה שהשלטונות הגרמנים היו מודעים למבצע ובחרו להתעלם ולעצום עין. היתה זו פשרה בין הרצון להפטר מן היהודים לחשש מהתנגדות מסיבית לשילוח היהודים למחנות. כך למשל הספינות הגרמניות נקראו לשוב לנמלים על מנת לאפשר את ההעברה. אלא שחברי המחתרת הדנית ואחרים לא היו מודעים לכך, ועל פי תפיסתם פעלו בסיכון גבוהה. למרות שהיו דנים שתמכו בגרמניה הנאצית ואפילו הצטרפו לואפן ס.ס. והשתתפו בפשעי מלחמה, זכה מבצע העברת היהודים לתמיכה עממית. בעזרת עוז רוחם של חברי המחתרת והאחרים שהשתתפו במבצע ובזכות קרבתה של שוודיה לחופי דנמרק, הועברו 7,200 יהודים ועוד כ-700 קרוביהם הלא-יהודים לחוף מבטחים במהלך שלושה שבועות בחודש אוקטובר 1943. היו גם יהודים שלא הצליחו לברוח – ביניהם כאלה שלא רצו לצאת למסע או שלא היו להם קשרים מתאימים למי שעסקו בההעברה. 482 יהודים, בעיקר זקנים וחולים, נתפסו ונשלחו אל מחנה טרזין בצ'כיה.

מבצע ההצלה לו תרמה המחתרת הדנית הינו יוצא דופן במהותו בשל התמיכה הנרחבת והנחישות של דנים רבים מכל המעמדות – אינטלקטואלים, דייגים, כמרים, שוטרים, רופאים ועובדי כפיים – להציל את היהודים. במעשה ההצלה היה משום התרסה כנגד גרמניה הנאצית וכן צידוד בערכים דמוקרטיים ואנושיים. מצד שני מראים מחקרים שנערכו ע"י חוקרים דנים החל משנות ה-90 של המאה העשרים שמספר גדול של הימאים שהעבירו את היהודים לשבדיה עשו זאת תמורת תשלום גבוה.

על מנת לחלוק כבוד למבצע ההצלה יוצא הדופן ומתוך הבנה שהתקיים כאן מאמץ משותף, החליט יד ושם לטעת בשדרת חסידי אומות העולם עץ לכבודה של המחתרת הדנית. לא היתה זו הענקת אות חסיד אומות העולם שמוענק ליחידים ולא לקבוצות, אך הדבר נעשה ברוח בקשתם של חברים במחתרת הדנית שביקשו מיד ושם שלא להכיר במצילים דנים בודדים. יחד עם זאת מספר דנים, שמעשי ההצלה שלהם היו יוצאי דופן, זכו גם באופן אישי בתואר חסידי אומות העולם.